IVRIT - HEBREW

THE BIBLE STUDY PROJECT


Topically arranged messianic Bible studies
covering the broad range of Bible knowledge


"Heaven and earth will pass away, but My words will never pass away."

~ Matthew 24:35 ~


I
f not IE, press Ctrl + D

HOME PAGE SITE MAP SEARCH THE SITE
Share on emailemail study
to a friend
Bookmark and Share
social networking
and email
-

מדריך לתורת כתבי הקודש

נורמן מנזון
נחום בן אברהם

:מאנגלית

מיכאל נסים


~

A HANDBOOK OF BIBLE DOCTRINE
IN HEBREW

By Norman Manzon, Nachum ben Avraham


Hebrew translation by

Michael Nissim

michael.nahariya @ gmail.com


כל הציטוטים מהברית החדשה לקוחים מהתרגום החדש, אלא אם כן צוין אחרת. כל הזכויות לתרגום החדש של הברית החדשה שמורות לחברה לכתבי הקודש בישראל (
1976).

ותרגום דעליטש והתרגום החדש לקוחים מהאתר www.kirjasilta.net ותרגום מרגוליות לקוח מתוך האתר של החברה לכתבי הקודש בישראל. בחירת הפסוקים מתוך התרגומים השונים לברית החדשה נעשתה לשם התאמת התרגום של 'מדריך לתורת כתבי הקודש' לנוסח ולמקור היווני המועדף על המחבר. במקומות שבהם לא תאם אף תרגום בעברית את הנוסח המועדף על המחבר נעזרתי בתרגום חופשי תואם. בכל מקום שנלקח פסוק שלא מן התרגום החדש צוין מקורו בהערות שוליים.

תוכן העניינים

הקדמה

1. טבעו של דבר ה׳

2. טבעו של אלוהים ומעשיו

א. אלוהים האב

ב. אלוהים הבן

ג. אלוהים רוח הקודש

ד. שוויונם של שלוש האישיויות

ה. האחדות המשולשת או השילוש האלוהי

3. מלאכים

4. השטן והשדים

5. מלחמתו של המשיחי

6. טבעו של המין האנושי

7. חטא

8. ישועה

9. ישראל

10. הקהילה

א. הקהילה הכלל עולמית

ב. הקהילה המקומית

ג. צוות השליחים

ד. הקהילה איננה ישראל, וישראל איננה הקהילה

11. אירועי העתיד

א. ההילקחות

ב. הצרה הגדולה

ג. עידן המשיח או מלכות אלף השנים

ד. המשפט הנצחי

ה. הנצח

הקדמה

אחיי ואחיותיי היקרים,

זכות גדולה נפלה בחלקי להציג בפניכם מדריך לתורת כתבי הקודש ללימודכם ולעיונכם האישיים.

התוכן המוצג במדריך זה הוא סיכום קצר של נושאים עיקריים ונושאי משנה חיוניים הלקוחים ממאות דפי תוכן שנכתבו באנגלית באתר שלי www.BibleStudyProject.org. מדריך זה מספק בסיס רחב לרעיונות עיקריים מכתבי הקודש ובסיס טוב למחשבה משיחית ולחיים משיחיים.

העיונים מוצגים ברצף הגיוני. נתחיל בטבעם הייחודי של כתבי הקודש, שהם התגלות מילולית מאלוהים, התגלות שאיננו מסוגלים לקבל מן הטבע. נמשיך לאמיתות המוצגות בכתובים הנוגעות תחילה בטבעו של אלוהים - האלוהים הקיים לעד - והוא אשר מסר לנו את דברו באמצעות בני אדם. נתבונן בבריאותיו הראשונות - המלאכים ובאלה מתוכם שמרדו בו - השטן והשדים. נמשיך לעסוק בטבעו של האדם, בחטא ובישועה. נתייחס לישראל - העם שדרכו בחר אלוהים למסור לעולם את דברו ואת משיחו ובכוונתו להמשיך לברך ולהשתמש בו בגבורה ועוז בעתיד. נתבונן בקהילה, ולבסוף בעתיד הבריאה, בעתידם של המלאכים ובעתיד האנושות כולה. הרשו לי לדחוק בכם לקרוא את העיונים ברצף כיוון שכל עיון מניח את היסוד למשנהו.

לכל נקודה צירפתי פסוקים מייצגים מכיוון שהכתובים – ולעולם לא המלמד - מהווים את הסמכות העליונה. תפילתי היא שתלכו בעקבות יהודי בֵּרֵאָה אֲצִילֵי־הרוּחַ, כיוון שהם קִבְּלוּ אֶת הַדָּבָר ששאול וסילא דיברו בְּכָל לֵב כְּשֶׁהֵם בּוֹדְקִים יוֹם יוֹם בַּכְּתוּבִים אִם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָכֵן כָּךְ (מעשי השליחים י״ז 11-10). בהקשר זה חייב אני להזהיר, בייחוד בעניינים העוסקים בנבואות על אודות העתיד: קטעים אחדים שאליהם אני מתייחס אינם יכולים להיות מובנים במלואם בלי דיון נוסף, והיכולת שלי להרחיב בדיון בכרך קטן זה מוגבלת מאוד. לפיכך הייתי מציע להפיק את המרב מקטעים אלה ולהתייחס לנאמר כמסקנות שאליהן הגעתי לאחר לימוד רב. המשיכו בעיוניכם כפי שתונהגו, ולאחר מכן תוכלו לשקול להיעזר בעיוניי המפורטים באתר www.BibleStudyProject.org. ראו גם הערה ראשונה בסוף המסמך.[i]

חשוב לציין שנושאים חשובים רבים בכתבי הקודש אינם יכולים לקבל התייחסות בשום עיון בסדר גודל כזה. יהי ערכם של עיונים מסוג זה רב ככל שיהיה, אין להזניח את הקריאה וההגות בכתובים עצמם מראשיתם ועד סופם, בייחוד בקריאה ובהגות בברית החדשה.

לבסוף, לימוד כתבי הקודש איננו מטרה בפני עצמה. מטרתו היא ללמדנו על אודות אלוהים ועל דרכיו כדי שנוכל לבוא לפניו מתוך יראת כבוד גדולה יותר ולשרתו בקדושה, בקנאות וביעילות רבה יותר. הבה נקדיש עצמנו להיות תלמידים של דבר אלוהים כל חיינו, בשירות שנעשה מתוך יראת כבוד ובמסירות הראויים לו, אשר שלח את בנו לפדות חוטאים כמונו בדמו הטהור.

ברכות לכם בהגותכם בדבר ה׳ ובהליכתכם בו.

בברכה,

נחום.

1. טבעו של דבר ה׳

כתבי הקודש - התנ"ך והברית החדשה - נכתבו על פני תקופה של אלף שש מאות שנים בשלוש שפות שונות. ארבעים אנשים בעלי אחד עשר עיסוקים שונים לפחות - החל באיכרים וכלה במלכים - כתבו את כתבי הקודש בשש ארצות ויותר על פני שלוש יבשות. כתבי הקודש אינם לקט כמו לקטים ספרותיים רבים בעולם, אלא הם איחוד של שישים ושישה ספרים לספר אחד שמגמתו וסיפורו עקביים ואין בו סתירות. אמנם מחברים אנושיים כתבו את כתבי הקודש, אבל דבר אלוהים נכתב אך ורק בהתגלות אלוהים, בהשראתו ובהשגחתו העליונה.

נאמר לנו בשנייה לטימותיאוס ג׳ 16 כָּל הַכָּתוּב הוּא בְּהַשְׁרָאַת אֱלֹהִים (תרגום חופשי). תרגום המילה היוונית theopneustos בעברית הוא "השראה אלוהית" ומשמעותה לפי המקור היווני ״נשיפת אלוהים״. מכאן שהשראה אלוהית משמעה – אלוהים נושף את כתבי הקודש החוצה באמצעות מחברים אנושיים.

בפסוקים האחרונים של ספר ההתגלות - הספר האחרון בכתבי הקודש - נאמר: אָנֹכִי מֵעִיד בְּכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת דִּבְרֵי נְבוּאַת הַסֵּפֶר הַזֶּה: אִישׁ אִם יוֹסִיף עֲלֵיהֶם, יוֹסִיף עָלָיו אֱלֹהִים אֶת הַמַּכּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וְאִישׁ אִם יִגְרַע מִדִּבְרֵי סֵפֶר הַנְּבוּאָה הַזֹּאת, יִגְרַע הָאֱלֹהִים אֶת חֶלְקוֹ מֵעֵץ הַחַיִּים וּמֵעִיר הַקֹּדֶשׁ, מִן הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה (התגלות כ״ב 19-18).

ההזהרות החמורות של יוחנן מלנסות ולשנות את ספר ההתגלות מעידות שזהו דבר אלוהים. ספר ההתגלות מתייחס למאות נבואות תנ״כיות וללימודי הליבה ונבואות הליבה של הברית החדשה.מכאן שכתבי הקודש במלואם הם דבר אלוהים, והזהרות יוחנן מפני הניסיון לשנות את ספר ההתגלות תקפות לכתבי הקודש בכללותם. הזהרותיו של יוחנן חותמות את שישים ושישה הספרים כהתגלותו הסופית של אלוהים לאדם עד ליום שבו מלך המלכים ואדון האדונים יתגלה אלינו בשיבתו, בהתגלות שתשנה את כל סדרי העולם.

רבים יצאו נגד כתבי הקודש, אולם היו גם כאלה - ובהם עורכי דין - שקראו את כתבי הקודש במטרה למצוא בהם פגם ונהיו מאמינים! בפסוקים הדנים בנושאים מההיסטוריה מצאו היסטוריונים וארכיאולוגים שהכתובים מדייקים. כמו כן בנושאים מדעיים ואף בנושא מוצא היקום והחיים נמצא שהם נכונים. שימו לב להודאתו של מדען חשוב אחרי שבילה כל חייו בעמל:

״בהביטנו בקבוצה העיקרית של מאובני צמחים, נגלה שבמרווחים מוגדרים הופיעו כלל מיני הצמחים על האדמה בבת אחת ודי בפתאומיות. כל שינוי נעדר לחלוטין. כל זה עומד בניגוד גמור לתיאוריית האבולוציה … כל חקירותיי הובילו לסתירות מעוררות תדהמה … לפיכך יש לנטוש לחלוטין את תיאוריית האבולוציה … היא מהווה מכשול רציני למחקר ביולוגי. נסיונותיי להדגים את האבולוציה על ידי ניסויים שביצעתי במשך יותר מארבעים שנה נכשלו לחלוטין.[ii]

יש להאמין בכתבי הקודש: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א׳ 1). וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב׳ 7).

כתבי הקודש עוררו לאהבה יותר מכל ספר אחר. הם מכריזים: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא י״ט 18; מתי כ״ב 39) ואפילו אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם (מתי ה׳ 44). הם אישרו את היופי שבברכת הנישואין ובמשפחה ותמכו בהם, הם גינו כל דבר שיכול להוות איום על אותם יחסי אנוש יסודיים ונפלאים מכול. הם עוררו את העולם כמו גלי צונאמי סוחפים למתן כבוד לנשים, להורים, לזקנים, לילדים, לעוּברים שטרם נולדו, לעניים, לנגועים בגוף ובנפש ולזרים. אין ספק שכתבי הקודש הם דברו האוהב של אלוהים אוהב שניתנו לאנושות שהוא חפץ להושיע ולברך בכל דרך.

2. טבעו של אלוהים ומעשיו

תכונותיו או טבעו של אלוהים

אלוהים קיים בזכות עצמו. אין לייחס את קיומו לכל יישות אחרת (בראשית א׳ 1).

אלוהים הוא אישיות אמתית. אלוהים הוא רוח (יוחנן ד׳ 24) ואין לו גוף כפי שיש לי ולכם. הוא איננו רק כוח אף שהוא משתמש בכוח, ואין הוא שלמות פנתיאיסטית ואחדות של כל מה שקיים.

נהוג לייחס לאישיות שלוש תכונות יסודיות ובאלוהים הן באות לידי ביטוי:

1. בינה (אינטלקט): היכולת לבצע פעולות חשיבה, לחשוב בהיגיון ולתכנן (ישעיהו א׳ 18).[1]

2. רגש: היכולת לחוש דבר מה בעזרת הרוח (שמות ד' 14; אפסים ד׳ 30).

3. רצון: היכולת לבחור בדרך פעולה (בראשית א׳ 3).

אלוהים הוא שילוש. הוא אל אחד שקיימות בו שלוש אישיויות אלוהיות יחד: האב, הבן ורוח הקודש (מתי כ"ח 19). אנו נחקור את הנושא לעומק בהמשך.

אלוהים הוא נצחי. הוא קיים בעבר בהווה ובעתיד בלא הפרעה ובלא הגבלה (שמות ג׳ 14; דברים ל״ג 27; תהילים צ׳ 2).

אלוהים הוא אינסופי. לא חומר ולא צורת אנרגיה, לא נפש, לא רוח, לא מחשבה, לא רגש, לא מקום ולא כל דבר או תופעה במימדים העל-טבעי והטבעי שמדירים, כובלים ומגבילים את קיום נוכחותו של אלוהים (מלכים א׳ ח׳ 27).

אלוהים נמצא בכל מקום. ״אלוהים נוכח בכל מקום בכל יישותו בכל עת״.[iii] אינסופיות מתייחסת לנוכחות אלוהים באשר להגבלות ואילו הימצאות בכל מקום מתייחסת לנוכחותו באשר למרחב (תהילים קל״ט 10-7).

אלוהים הוא כל-יכול. הוא בעל כוח אינסופי ומסוגל לעשות כל דבר שהוא בגדר טבעו, אולם הוא חסר יכולת באשר לדברים הנוגדים את טבעו. לדוגמה, הוא איננו יכול לחדול להיות אלוהים (תהילים צ׳ 2); הוא בלתי ניתן להשפעה בפיתויי החטא (יעקב א׳ 13); הוא איננו יכול להפר הבטחה או לחזור בו ממילתו (במדבר כ״ג 19; השנייה לטימותיאוס ב׳ 13); הוא איננו יכול לשקר (במדבר כ״ג 19; עברים ו׳ 18; טיטוס א׳ 2).

אלוהים הוא כל-יודע. אין דבר ממשי או אפשרי שנסתר מעיניו אם בעבר אם בהווה ואם בעתיד, בכל תחום החל באִינְפִינִיטֶסִימָלִי (זעיר מאוד) וכלה באינסופי (תהילים קל״ט 16; מעשי השליחים ט״ו 18; עברים ד׳ 13).

אלוהים הוא מושלם. הוא שלם ובלא פגם (מתי ה׳ 48; הראשונה לקורינתים י״ג 10-9).

אלוהים הוא אהבה (הראשונה ליוחנן ד׳ 8, 16). ״אלוהים הוא אהבה במהותו וביסודו״.[iv] לפיכך רצונו הנצחי הוא לברך (יוחנן ג׳ 16; יוחנן ט״ו 13; הראשונה ליוחנן ד׳ 10).

אלוהים הוא אור (הראשונה ליוחנן א׳ 5). אלוהים הוא מקור כל הארה רוחנית מעצם טבעו.

אלוהים הוא בלתי ניתן לשינוי. אין הוא משתנה לעולם. מהותו הרוחנית, אופיו, מצוותיו, הבטחותיו וכל שאר הדברים הנוגעים באישיותו בלתי ניתנים לשינוי בטבעם ובעקביותם (מלאכי ג׳ 6; יעקב א׳ 17).

משסקרנו חלק מתכונותיו הבסיסיות של אלוהים, חשוב לציין כי …

אלוהים הוא בורא

אלוהים הוא בורא הכול. ״בורא״ איננו אחד מתכונותיו של אלוהים אלא אחד מתאריו. בריאתו את הכול התאפשרה בזכות תכונותיו. הוא איננו זהה לבריאה אלא מובחן ממנה. ישנו הבורא וישנו הנברא. אלוהים הוא הבורא. קודם הוא היה קיים ולאחר מכן הוא ברא את כל השאר (בראשית א׳ 1; קולוסים א׳ 16). כל שלוש האישיויות בשילוש היו פעילות בבריאה.

~

אין להחשיב בשום אופן את הרשימה הזו כרשימה ממצה, שכן רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר (תהילים מ׳ 6).

א. אלוהים האב

האישיות הראשונה באלוהות היא האב. כוונת המילה ״הראשונה״ היא שהוא היוזם את כל פועליו של השילוש , ובתוך כך הוא הראשון בשרשרת הפעילות בקרב השילוש. כפי שנראה, הבן הוא עבד לאב, והרוח הוא עבד לבן.

האב הוא אלוהים. גלטים א׳ 3: חֶסֶד וְשָׁלוֹם לָכֶם מֵאֵת הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וּמֵאֵת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

האב הוא אישיות. יש לו בינה, רגש ורצון. יוחנן ג׳ 16: כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם. גיבוש תכנית לסיפוק צדקת אלוהים לצד פדיון המין האנושי דורשת בינה. אהבתו לעולם מראה שיש לו רגשות. הקרבת בנו יחידו לישועת חוטאים מגלה את כוח רצונו העז.

האב היה פעיל בבריאה. הראשונה לקורינתים ח׳ 6: הֲרֵי לָנוּ יֵשׁ אֱלֹהִים אֶחָד, הָאָב אֲשֶׁר הַכֹּל מִמֶּנּוּ וַאֲנַחְנוּ לְמַעֲנוֹ; וְאָדוֹן אֶחָד, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הַכֹּל דַּרְכּוֹ וְדַרְכּוֹ אֲנַחְנוּ מִתְקַיְּמִים.

יעקב א׳ 17: כָּל מַתָּנָה טוֹבָה וְכָל מַתָּנָה שְׁלֵמָה יוֹרֶדֶת מִמַּעַל מֵאֵת אֲבִי הָאוֹרוֹת אֲשֶׁר כָּל שִׁנּוּי וְכָל צֵל חִלּוּף אֵין בּוֹ.

הכתוב מגלה את אבהותו של אלוהים בשישה היבטים

1. אלוהים הוא אביו של האדון ישוע המשיח. אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ (תהילים ב׳ 7).

ייתכן שג׳ון גיל מסביר את תפיסת המשמעות הנכונה של המילה הַיּוֹם: "התאריך של המילה ׳היום׳ משווה לה נצח, ככתוב בישעיהו מ״ג 13 שיום אחד מתמשך הוא עכשיו נצחי". (John Gill's Exposition of the Entire Bible).

יוחנן ה׳ 26: כִּי כְּשֵׁם שֶׁלָּאָב יֵשׁ חַיִּים בְּעַצְמוֹ, כָּךְ גַּם נָתַן לַבֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ חַיִּים בְּעַצְמוֹ. הפסוק הזה שופך אור על תהילים ב׳ 7. ד״ר לואיס ספֵּרי שֵייפר כותב, ״זו איננה התייחסות לחיים אנושיים המתחילים בתולדה אנושית, אלא לאותם חיים שהם אלוהים מעולם ועד עולם״.[v] ב״יום״ אחד בעבר נצחי, העניק אלוהים לבן בְּנָהוּת (מעמד של בן).

לפיכך יְלִדְתִּיךָ אין משמעו שאלוהים ברא את הבן בעבר נצחי, וגם אין זה מתייחס ללידתו האנושית של ישוע. יְלִדְתִּיךָ, ביחס לבן, משמעו שהוא ייחודי. הטענה הזו מחוזקת בפסוק 17 מתוך האיגרת אל העברים י״א שבו יצחק נקרא בנו יְחִידוֹ על אף שישמעאל היה בכורו של אברהם. יצחק היה ייחודי בכך שמכל בניו של אברהם הוא היה בשושלת הברית. ישוע הוא ייחודי באופי היחסים שלו עם אביו שבשמיים, בלידתו ובמשימתו הארצית. ישנם תיאולוגים המאמינים שהַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ רומז על כך שהאב מוליד את הבן לעד, מצב שהוא, כמובן, ייחודי מבין כל אלה המזוהים כבניו של אלוהים. רעיון ה״הולדה״ של הבן נמצא גם ביוחנן א׳ 18, ג׳ 16, ובראשונה ליוחנן ד׳ 9.

2. אלוהים הוא אבי הבריאה. הפסוקים מתוך הראשונה לקורינתים ח׳ 6 ויעקב א׳ 17 הכתובים לעיל הראו זאת. הוא מושלהּ הריבוני. איוב ט׳ 7-5: הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ. הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן. הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם.

3. אלוהים הוא אבי המלאכים מתוקף בריאתו אותם (קולוסים א' 16). הם נקראים בְּנֵי הָאֱלֹהִים בבראשית ו׳ 2; איוב א׳ 6, ב׳ 1 ו-ל״ח 7.

4. אלוהים הוא אבי המין האנושי מתוקף בריאתו אותו. בראשית ב׳ 7: וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. גם מעשי השליחים י״ז 9, 29-26; אפסים ג׳ 15-14; עברים י״ב 9.

5. אלוהים הוא אביה של ישראל במובן שבחר בה וגידל אותה להיות עם ייחודי. שמות ד׳ 22: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וגם דברים ז׳ 6, ל״ב 6; ישעיהו ס״ד 8; הושע י״א 1; מלאכי א׳ 6.

6. אלוהים הוא אביהם של כל המאמינים בבנו. יוחנן א׳ 13-12: אֲבָל לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתוֹ, הַמַּאֲמִינִים בִּשְׁמוֹ, נָתַן תֹּקֶף לִהְיוֹת בָּנִים לֵאלֹהִים. לֹא מִדָּם וְלֹא מֵחֵפֶץ הַבָּשָׂר נוֹלְדוּ, אַף לֹא מֵחֵפֶץ גֶּבֶר, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים. גם מתי ה׳ 45, ו׳ 15-6; רומים ח׳ 16-14; הראשונה ליוחנן ג׳ 1.

פועלים ייחודיים

מבין שלוש אישיויות האלוהות ניתן לסכם את פועליו הייחודיים של אלוהים האב כדלהלן:

1. הוא המכונן והקובע של כל דבר שמתרחש על פי רצונו (תהילים ב׳ 7-5).

2. הוא מקיים את הבן הנצחי לעד (יוחנן ה׳ 26).

3. הוא חפץ לברך את בנו (תהילים ב׳ 8-7).

4. הוא מראה לבן את שעליו - על הבן - לעשות ומעניק לו את הסמכות לעשות זאת. זה כולל את כל מה שהבן אי פעם עשה עושה ויעשה (יוחנן ה׳ 20-19, 22 , 36).

5. הוא בוחר את אלה אשר ייוושעו בבנו (אפסים א׳ 6-3) בלי לשלול את רצונו החופשי של האדם (יהושע כ״ד 15; ישעיהו נ״ה 7-6; מרקוס ח׳ 34).

6. אלוהים, אבי המין האנושי, דאג לצרכיהם הרוחניים של בני האדם בהקרבת בנו עבור חטאיהם ובהצעתו את מתנת הישועה בלי הרף (יוחנן ג׳ 16; השנייה לקורינתים ה׳ 20-19; השנייה לפטרוס ג׳ 9). הוא גם דואג לצרכיהם הגופניים (מעשי השליחים י״ד 17), אולם הוא מוכיח אותם כשצריך, וזאת במטרה להניעם לבוא אליו או להתקרב אליו (משלי ט״ו 10; יחזקאל ל״ח 16; עברים י״ב 10-5).

7. אלוהים האב דואג לצרכיהם הגשמיים של אלה שנקראים שלו בזכות האמונה בבנו (מתי ו׳ 33-25), ותמיד עושה כל מה שנחוץ להביאם לבגרות רוחנית בכל דרך (עברים י״ב 10-5; פיליפים א׳ 6).

ב. אלוהים הבן

האישיות השנייה באלוהות היא אלוהים הבן.

הבן הוא אלוהים. יוחנן א׳ 3: הַכֹּל נִהְיָה עַל־יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה. (גם קולוסים א׳ 16). הפסוק הזה מדגים שתי תכונות אישיותיוּת של הבן - בינה ורצון, עוד לפני היוולדו למרים. רגש שהוא התכונה השלישית האישיותית מובעת ביוחנן י״א 35, ככתוב: בָּכָה יֵשׁוּעַ.

האישיות השנייה הייתה בן האלוהים מֵעָבָר נצחי, ככתוב באופן ברור במיכה ה׳ 1, יוחנן א׳ 1, 14, יוחנן ג׳ 13 ובפסוקים אחרים. עד כמה שנוכל לתפוס את מוצא קיומו וטבעו הנצחי, הוא היה ועודנו מוּלד באופן נצחי על ידי אלוהים האב. אלוהים האב לא היה אביו הביולוגי של ישוע בן מרים (ישעיהו ז׳ 14), אלא רוח הקודש הצל על מרים וגרם לביצית ברחמה לגדול (לוקס א׳ 31, 35-34) והבן הנצחי נולד בגוף בשר ודם (ישעיהו ט׳ 5).

הבן הוא אישיות. הבן היה אישיות עוד בעבר הנצחי לפני ביאתו בבשר. ניתן לראות זאת בתהילים ב׳ 7, 12:

תהילים ב׳ 7: אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.

12: נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ.

הדובר בקטע למעלה הוא הבן, דבר המראה שיש לו:

1. בינה: נדרשת בינה כדי לספר.

2. רגש: על אף שהרקע לפסוק 12 הוא מלכות אלף השנים העתידית, ברור שזהו אותו ה״בן״ (בַּר) שעליו מדובר בפסוק 7. בפסוק 12 הוא מוצג כבעל יכולת להפגין רגשות כעס וחרון אף.

3. רצון: אֲסַפְּרָה מראה שהבן מימש את רצונו לספר.

הבן היה פעיל בבריאה. יוחנן א׳ 3-1: בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר. הוּא הָיָה בְּרֵאשִׁית עִם הָאֱלֹהִים. הַכֹּל נִהְיָה עַל־יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה. גם רומים י״א 36; קולוסים א׳ 17-16.

הביאה בבשר והבן בלבוש אדם

מרגע ביאתו בבשר, הוסיף הבן למהותו האלוהית ולאישיות האלוהית שלו רוח אנושית במלואה וגוף אנושי במלואו. עם זאת, הוא לא חדל להיות - ולו לרגע אחד - אלוהי לחלוטין, אפילו בגופו, ככתוב בקולוסים ב׳ 9: הֵן בּוֹ שׁוֹכֵן כָּל מְלוֹא הָאֱלֹהוּת בְּצוּרַת גּוּף.[2] אפילו כשהתהלך עלי אדמות בגוף אנושי לחלוטין הוא נותר אחד באחדות המשולשת עם אביו ועם רוח הקודש, לעולם לא חדל להיות נצחי לחלוטין, הוא נמצא בכל מקום, הוא כל-יודע וכל-יכול.

לאיש ישוע לא היה טבע חוטא כפי שיש לכל האנשים האחרים (לוקס א׳ 35): הוא היה נקי מחטא במחשבה, במילים ובמעשה (יוחנן ח׳ 46). הוא מת בגוף עבור חטאינו (יוחנן י״ט 34-31), נקבר (יוחנן י״ט 42), הוקם מהמתים בגוף שנראה לעין (יוחנן כ׳ 28-25), ועלה בגוף מפואר לאביו שבשמיים (מרקוס ט״ז 19; הראשונה לקורינתים ט״ו 4, 44-42).

פועלים ייחודיים

מבין שלוש אישיויות האלוהות ניתן לסכם את פועליו הייחודיים של אלוהים הבן כדלהלן:

1. הוא עבד לאביו שבשמיים (ישעיהו מ״ב 1, נ״ג 11).

2. הוא מנחה את פועליו של רוח הקודש כלפי תלמידיו (יוחנן ט״ז 15-13).

3. הוא האישיות היחידה באלוהות שנהייתה בשר (לוקס א׳ 35).

4. הוא גואלה של האנושות בספקו את צדקו של אלוהים עבור חטאי האדם בדמו שלו (גלטים ג׳ 13; הראשונה לפטרוס א׳ 19-18).

5. הוא ראש הקהילה (אפסים ה׳ 23).

6. הוא מפגיע כעת עבור הקדושים לפני כסא האלוהים (עברים ז׳ 25-24).

7. הוא יהיה מלך על כל תבל במלכות אלף השנים (תהילים ב׳ 6-1).

8. הוא השופט האלוהי (יוחנן ה׳ 22) אשר ישפוט את הקדושים לפני כס המשפט של המשיח (השנייה לקורינתים ה׳ 10), את הגויים ככבשים מן העיזים בסוף תקופת הצרה (מתי כ״ה 46-31), ואת הרשעים המתים לפני כיסא המשפט הלבן והגדול (התגלות כ׳ 15-10).

ג. אלוהים רוח הקודש

האישיות השלישית באלוהות היא רוח הקודש.

רוח הקודש הוא אלוהים. הוא היה פעיל בבריאה (בראשית א׳ 2) ומימש זכויות השמורות לאלוהים במעשי השליחים י״ג 2 בכך שהנחה את הנביאים ואת המורים בקהילה באנטיוכיה בנוגע לבר-נבא ושאול, ובקריאתו את בר-נבא ושאול לשליחות.

רוח הקודש הוא אישיות , בעלת בינה, רגש ורצון.

בינה: רומים ח׳ 26: הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים. הפגעה מחייבת בינה.

רגשות: אפסים ד׳ 30: וְלֹא תְעַצְּבוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֱלֹהִים.[3]

רצון: הוא מחלק מתנות רוחניות בין המאמינים, דבר המחייב רצון: הראשונה לקורינתים י״ב 11: וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ. ראו גם מעשי השליחים י״ג 2.

הרוח היה פעיל בבריאה. בראשית א׳ 2-1: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. גם תהילים ק״ד 30; איוב כ״ו 13.

פועלים ייחודיים

מבין שלוש אישיויות האלוהות ניתן לסכם את פועליו הייחודיים של הרוח כדלהלן:

1. הוא עבד לאב (יוחנן י״ד 26) ולבן (יוחנן ט״ז 14-13).

2. הוא משכנע לא מאמינים על חטאם, על הצדקה שניתן למצוא בבן, ועל המשפט הנצחי של הלא מאמין (יוחנן ט״ז 8).

3. הוא מקנה לידה וחיים רוחניים לאלה אשר מאמינים (יוחנן ג׳ 7-3), שוכן בקרב המאמינים (יוחנן י״ד 17-16), מטביע בהם את חותמו על מנת להבטיח את ישועתם הנצחית (אפסים ד׳ 30), מטביל אותם אל גוף המשיח (הראשונה לקורינתים י״ב 13), מעניק להם מתנות רוחניות (הראשונה לקורינתים י״ב 8-7), מדריך אותם (רומים ח׳ 14; גלטים ה׳ 18), ומעצים אותם לחיות חיים קדושים בכך שהוא ממלאם כאשר הם נכנעים לרצון אלוהים (אפסים ה׳ 18).

ד. שוויונם של שלוש האישיויות

על אף שהבן הוא עבד לאב, והרוח עבד לאב ולבן, כולם ניחנים בתכונות אישיותיות ובמאפייני האלוהות ככתוב במתי כ״ח 19: עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

ה. האחדות המשולשת או השילוש האלוהי

משמעות האֶחָד בקריאת שמע

בדברים ו׳ 4 כתוב: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל! יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד! במקרים רבים מאוד, אֶחָד מתייחס ליחידה מוחלטת, כמו בבראשית י׳ 25: שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג; אולם ישנם מקרים בהם אֶחָד מתייחס ליחידה המורכבת מחלק אחד ויותר, כמו בבראשית ב׳ 24: וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. הראשונה לקורינתים ו׳ 16 מראה שאֶחָד בבראשית ב׳ 24 מתייחס ליחידה המורכבת מחלק אחד ויותר: הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הַדָּבֵק בְּזוֹנָה נִהְיֶה עִמָּהּ לְגוּף אֶחָד? שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם לְבָשָׂר אֶחָד. מתי י״ט 6-4 ומרקוס י׳ 9 מראים את אותו הדבר בהקשר של נישואין. שימו לב, הבעל והאישה הם אחד אף שישויותיהן הנפרדות בגוף וברוח נשמרות במלואם. ניתן בבירור להשתמש במילה אֶחָד כדי לציין יחידה המורכבת מפרטים רבים ששומרים בו בזמן על עצמיותם.

אם כן, מהי משמעותו של אֶחָד בדברים ו׳ 4? האם אֶחָד קובע שה׳ הוא יחידה מוחלטת או האם אֶחָד קובע שה׳ הוא יחידה מורכבת? הבה נשקול את הנקודות הבאות:

1. הכתובים מזהים שלוש אישיויות כאלוהיות, לא רק אחת.

2. ה׳ הוא שם של יותר מאישיות אחת בשלוש האישיויות. כפי שניתן לראות בבראשית י״ט 24, הושע א׳ 7-1 וזכריה ב׳ 13-12.

בראשית י״ט 24: וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם. בראשית י״ח 3-1 מבהיר שההיקרות הראשונה בפסוק למילה ה׳ היא של אלוהים הבן בטרם בא לעולם בלבוש בשר שהִמְטִיר […] גָּפְרִית וָאֵשׁ מה׳ שמופיע פעם שנייה בפסוק והוא אלוהים האב, יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם.

הושע א׳ 7-1. המילה ה׳ בהיקרותה הראשונה בפסוק 1 מעידה שהוא יושיע את יהודה באמצעות ה׳ שמופיע בפעם השנייה בפסוק 7.

זכריה ב׳ 13-12: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ. כִּי הִנְנִי מֵנִיף אֶת יָדִי עֲלֵיהֶם וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחָנִי. בפסוקים אלה, ה׳ הוא שמו של הדובר ושמו של מי ששלח את הדובר.

3. המילה יָחִיד מתייחסת תמיד ליחידה מוחלטת. לאברהם היו בנים רבים; אולם בבראשית כ״ב 2 השתמש משה במילה יָחִיד, לא אֶחָד, להדגיש את אחדותו המוחלטת של בנו היחיד והמיוחד של אברהם - יצחק. משה היה יכול להשתמש במילה יָחִיד בקריאת שמע לציין שאין עוררין שהאחדות היא מוחלטת, אך הוא השתמש במילה אֶחָד.

לפיכך סביר להניח שמשה בחר במילה אֶחָד על פני יָחִיד להעביר את הרעיון של אחדות מורכבת ביחס לה׳ בקריאת שמע.

הבסיס לאחדות באחדות המשולשת

שלוש האישיויות הן יחידה מורכבת; אך מהו הבסיס לאחדותן?

ביוחנן י׳ 30 אמר ישוע, אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ. ד״ר ארנולד ג׳ פרוכטנבאום כותב, ״פסוק זה מלמד שהאב והבן הם אחד במהותם, מהות האלוהות עצמה״.[vi] פרשנים אחדים מפרשים באופן דומה את יוחנן י״ד 10, אֲנִי בָּאָב וְהָאָב בִּי.

בהתייחס למשיח בשנייה לקורינתים ג׳ 4, כתב שאול בפסוק 17, הָאָדוֹן הוּא הָרוּחַ.[4] ד״ר צ׳ארלס רַיירִי מצהיר שפסוק 17 מהווה ״הצהרה נחרצת לכך שהמשיח ורוח הקודש הם אחד במהות״.[vii]

יוחנן י׳ 30 מראה שהאב והבן הם מהות אחת, והשנייה לקורינתים ג׳ 17 מראה שהבן ורוח הקודש הם מהות אחת. אם כן, אנו רואים שהיסוד לאחדותן של שלוש האישיויות האלוהיות הוא שהן כולן מהות אחת.

מהו טבעהּ של המהות הזאת? ישוע אמר: הָאֱלֹהִים הוּא רוּחַ (יוחנן ד' 24). מהותו של אלוהים האב היא רוח אלוהית. בשנייה לקורינתים ג׳ 17 כתוב: הָאָדוֹן הוּא הָרוּחַ. מהותו של אלוהים הבן היא רוח אלוהית. מהותו של רוח הקודש גם היא רוח אלוהית. שלוש האישיויות הן אחד, והמהות היסודית של כל אחת מהן היא רוח אלוהית. אנו רואים שהמהות המאחדת את שלוש אישיויות האלוהות היא רוח אלוהית. אנו יכולים להגדיר את השילוש כשלוש אישיויות אלוהיות המורכבות מרוח אלוהית אחת.

זהויות נפרדות באופן נצחי

על אף שהאב, הבן ורוח הקודש מהווים יחידה נצחית מורכבת בזכות רוח אלוהית משותפת לכולם, אישיות אחת לעולם אינה נוטלת את צורתה של האחרת. דבר זה מומחש אולי בצורה הטובה ביותר בלוקס ג׳ 22: וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ יָרְדָה עָלָיו בִּדְמוּת גַּשְׁמִית כְּיוֹנָה, וְקוֹל הָיָה מִן הַשָּׁמַיִם: "אַתָּה בְּנִי אֲהוּבִי, בְּךָ חָפַצְתִּי." באופן ברור, שלוש אישיויות נבדלות כאן: הבן אשר נטבל, רוח הקודש, והאב אשר קולו יצא מן השמיים. אישיות אחת לעולם אינה נוטלת את צורתה של האחרת.

3. מלאכים

אלוהים, שהוא אישיות בלתי נבראת המורכבת משלוש אישיויות אלוהיות, ברא שתי הוויות שונות למיניהן: ראשית הוא ברא את המלאכים ולאחריהם את בני האדם. אנו נבחן את שתי ההוויות האלה לפי הסדר שנבראו. נתחיל במלאכים.

מלאכים באופן כללי

נאמר בקולוסים א׳ 16 שהמשיח ברא מלאכים לשירותו: כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מַה שֶּׁנִרְאֶה וּמַה שֶּׁבִּלְתִּי נִרְאֶה, גַּם כִּסְאוֹת וְרָשֻׁיּוֹת וְגַם מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת. הַכֹּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ. כִּסְאוֹת, רָשֻׁיּוֹת, מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת הם דרגות של מלאכים ואת מספרם אי אפשר למנות (עברים י״ב 22).

באיוב ל״ח 7-4, אלוהים נוזף באיוב, אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ […] בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים? אותם כּוֹכְבֵי בֹקֶר ובְּנֵי אֱלֹהִים מתייחסים למלאכים (כּוֹכְבֵי בֹקֶר: התגלות א׳ 20, ט׳ 1 ו-י״ב 4-3. בְּנֵי אֱלֹהִים: בראשית ו׳ 2, 4; איוב א׳ 6, ב׳ 1), וברור מהפסוק שהם כבר נבראו לפני שאלוהים ברא את היקום הגשמי. הואיל והכתובים אינם אומרים דבר בנוגע לבריאת המלאכים בכל זמן אחר, וכן אומרים שהם אינם מסוגלים להתרבות בינם לבין עצמם (מרקוס י״ב 25), חייבים אנו להסיק שכל המלאכים נבראו לפני בריאת השמיים והארץ.

מלאכים הם יישויות רוחניות (עברים א׳ 14-13), והם אישיויות בעלות בינה (הראשונה לפטרוס א׳ 12), רגשות (איוב ל״ח 7), ורצון (יהודה א׳ 6). הם נבראו קדושים (לוקס ט׳ 26), רבי-עוצמה (דברי הימים ב' ל״ב 21), ואלמותיים (לוקס כ׳ 36).

שלוש דרגות של מלאכים

אלוהים ברא שלוש דרגות של מלאכים.

1. כרובים. הדרגה הגבוהה ביותר היא הכרובים, אשר להם קשר הדוק לכבוד אלוהים (יחזקאל א׳ 28-26, ט׳ 3 ו-י׳ 22-1). ביחזקאל י׳ 1 הם מרחפים מתחת לכסא האלוהים. הם גם מועסקים בדברים הקשורים לשמירה. בבראשית ג׳ 24 הם שומרים את הדרך לעץ החיים בגן עדן.

2. שרפים. הבאים בדרגה הם השרפים. בישעיהו ו׳ 3-2 הם עומדים מעל כסא אלוהים ומשתחווים לו, ובפסוקים 7-5 הם מעורבים בטיהור אלה שבחר אלוהים.

בהתגלות ה׳ 10-8 ובפסוק 14 כתוב שהם משתחווים לשה; בהתגלות ו׳ 7-1, בפרק ט״ו ובפרק ט״ז הם מוציאים לפועל את דיני הקערות של אלוהים במשך הצרה הגדולה.

3. מלאכים. לבסוף, דרגת המלאכים השלישית נקראת ״מלאכים״. הם מהווים את צבאות השמיים או את צבאות אלוהים ומיכאל הוא מפקדם (התגלות י״ב 7). דניאל י׳ 21-13 ופסוק 1 בפרק י״ב מראים שלמיכאל אחריות מיוחדת על עם ישראל. דניאל ח׳ 27-15, ט׳ 27-20 ולוקס א׳ 38-11 מראים שהמלאך גבריאל היה שליח ההתגלות של אלוהים.

מלאכים ממונים לשמור על ילדים (מתי י״ח 10). הם גם ממונים לשמור על מאמינים וקהילות – לא במטרה להגן עליהם מפגע, על אף שלעתים קרובות זה כרוך בזה, אלא לדאוג לכך שהם ממלאים את התפקידים ואת הקריאה שאלוהים קראם אליהם. עברים א׳ 14: הַאֵין כֻּלָּם רוּחוֹת שָׁרֵת, שְׁלוּחִים לְשֵׁרוּת לְמַעַן הָעֲתִידִים לָרֶשֶׁת יְשׁוּעָה? לדוגמה, מעשי השליחים ח׳ 26: מַלְאַךְ יְהוה דִּבֵּר אֶל פִילִיפּוֹס וְאָמַר: "קוּם וְלֵךְ דָּרוֹמָה בַּדֶּרֶךְ הַיּוֹרֶדֶת מִירוּשָׁלַיִם לְעַזָּה, בַּדֶּרֶךְ הַמִּדְבָּרִית." ראו גם תהילים ל״ד 8; תהילים צ״א 12-11; מעשי השליחים ח׳ 26, י״ב 11-7 ו-כ״ז 26-21; התגלות א׳ 1, ב׳ 1, 8, 12, 18, ג׳ 1, 7, 14.

לשרפים ולכרובים יש מראה דמות אדם בחלק מתיאוריהם, ובתיאורים אחרים יש להם מראה של חיות טהורות או מלכותיות (יחזקאל א׳ 28-5; התגלות ד׳ 11-6 ). לכרובים זוג כנפיים אחד (מלכים א׳ ו׳ 28-23), ולשרפים שלושה זוגות (ישעיהו ו׳ 2). כאשר מלאכים מהדרגה השלישית מופיעים עלי אדמות, הם נראים כבחורים צעירים ומעולם לא נאמר שיש להם כנפיים (לדוגמה: בראשית י״ח 2-1, 18-16; מרקוס ט״ז 5).

מלאך ה׳

״מלאך״ אחד ייחודי הופיע עלי אדמות בזמנים שונים (לדוגמה שמות ג׳ 2, ופסוק 4) המכונה מלאך ה׳. הוא איננו ״מלאך של ה׳״ כפי שכל שאר המלאכים נקראים. אנו יודעים שמלאך זה הוא אלוהים בדמות מלאך משום שבכל פסוק שבו כתוב על מלאך ה׳ הוא נקרא גם ה׳ בפסוק אחר בקטע. לדוגמה, שמות ג׳ 4-2: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל […] וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

בבראשית י״ט 24, ישעיהו מ״ד 6, הושע א׳ 17-1 וזכריה ב׳ 13-12, גם האב וגם הבן נקראים ה׳ - לכן עולה השאלה, איזו מאישיויות האלוהות היא מלאך ה׳? בשמות פרק ג׳ ופרק ד׳ הוא גואל את ישראל ממצרים ומאפשר להם לעבור דרך ים סוף; ובראשונה לקורינתים י׳ 4-1 הוא נקרא הַמָּשִׁיחַ. אם כן מלאך ה׳ היה המשיח הנצחי עצמו.

בכתובים מלאך ה׳ לעולם אינו מתואר כבעל כנפיים. בבראשית י״ח 2 (ראה בשילוב פסוק 13), לדוגמה, הוא הופיע בפני אברהם כאדם, כמו שני מלוויו. ברור ש״מלאך״ זה היה בדמות מלאך מן המניין, לא שרף ולא כרוב, מה שמזכיר את העובדה שבן האלוהים נולד כעולל למשפחה ענייה בדיר-מערה, לא כנסיך בארמון.

מה היה תפקידו המיוחד של המלאך הזה? כאשר אנו בוחנים את הפסוקים שבהם הוא מופיע, אנו רואים שהוא עמד בראש ההיסטוריה של עם ישראל, וניהל את ההיסטוריה של ישראל. אין ספק, לפחות מאברהם ועד לצלב, חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם (תהילים ל״ד 8).

אולם, הכתוב אינו מלמד על אודותיו כמשרת בתפקיד בתקופת הקהילה של ימינו.

אל לנו להשתחוות לעולם למלאכים או להתפלל אליהם

דבר אחד נוסף: אל לנו להשתחוות לעולם למלאכים או להתפלל אליהם (קולוסים ב׳ 18; התגלות י״ט 10, כ״ב 9-8). במתי ו׳ 9, ישוע הורה למאזיניו להתפלל לאָבִינוּ. קיימת גם התייחסות לתפילות לישוע (הראשונה לקורינתים א׳ 2) וכמה תפילות של ממש אליו (מעשי השליחים ז׳ 59; התגלות כ״ב 20); אך אל לנו להשתחוות לעולם למלאכים או להתפלל אליהם.

4. השטן והשדים

מוצאם וטבעם

המלאכים הקדושים מכונים כקהל של רְבָבוֹת (עברים י״ב 22, ובתרגומים אחרים ״שלא ייספר״), והם רק שני שלישים מהמספר המקורי של המלאכים הקדושים. השד שכעת אנו קוראים לו ״השטן״ היה כְּרוּב מִמְשַׁח (יחזקאל כ״ח 14), והייתה לו עליונות על פני המלאכים האחרים. תוך ניצול מעמדו, הוא הוביל שליש מהמלאכים - שהם ״קהל שלא ייספר״ - למרד נגד אלוהים (ישעיהו י״ד 15-12; יחזקאל כ״ח 19-14; התגלות י״ב 4-3). מלאכים נופלים אלה מוכרים כעת כשדים. שדים הם מלאכים טמאים, והם שימרו את טבעם הטמא והחוטא מאז מרדם. אין ספק, מספרם העצום מורכב מכל דרגות המלאכים. תמיכה לכך נגלית לא רק במספרם הענק, אלא גם בעובדה שהשטן נקרא ״כרוב״ (יחזקאל כ״ח 14). בהתגלות י״ב 4 המלאכים מכונים ״כוכבי השמים״ באופן כללי, ואילו ברומים ח׳ 38, באפסים ג׳ 10 ו-ו׳ 12, ובקולוסים א׳ 16 ו-ב׳ 15 הם מצוינים בדרגותיהם השונות.

כינויו של השטן ותפקידו טרם הנפילה

טרם נפילתו היה ידוע השטן גם כהֵילֵל בֶּן-שָׁחַר (ישעיהו י״ד 12). ד״ר פרוכטנבאום ומתרגמים אחדים של כתבי הקודש לאנגלית מפרשים את הֵילֵל כ״זורח״,[5] ויחזקאל כ״ח 12 מראה שזוהרו היה בזכות העובדה שהוא היה מלא בחכמה ויופי עד מלוא הקיבולת שלו כמלאך.

התרגום המסורתי קינג ג׳יימס ומספר תרגומים נוספים באנגלית מתרגמים את המילה הֵילֵל כ״לוציפר״, שהיא התרגום הלטיני של הֵילֵל. התרגום הזה מטעה את הקורא, שכן ״לוציפר״ משתמע כשם ואילו הֵילֵל איננו שם אלא כינוי.

ביחזקאל י׳ 1 מתואר כסא האלוהים כמרחף מעל לכרובים ופסוק 14 בפרק כ״ח מתאר את הֵילֵל סוכך מעל כסא האלוהים. פסוק 14 בפרק כ"ח מגלה פן חשוב במעמדו, שהרי הוא כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ. פסוק 13: מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. כלים מוסיקליים אלו היו ״בו״ כאשר הוא סוכך מעל אלוהים. השרפים (ישעיהו ו׳ 2) והכרובים האחרים (יחזקאל י׳ 1), רומזים על כך שהוא הוביל את צבא המלאכים כולו בהשתחוויה לאלוהים. כאשר מרד השטן, השליך אלוהים אותו ואת משרתיו המתרפסים מחוץ לשמיים אל האטמוספרה של כדור הארץ. מכאן תוארו הנוכחי, הַשַֹר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם (אפסים ב׳ 2).[6]

כינוייו, טבעו, ופעולותיו של השטן לאחר הנפילה

הכינויים שעל פיהם אנו מכירים את השטן מאז מרדו מגלים דברים רבים על אודותיו.

1. טבעו

הָרָע (מתי ו׳ 13; יוחנן י״ז 15; השנייה לתסלוניקים ג׳ 3; הראשונה ליוחנן ה׳ 19-18). הוא רע לגמרי בטבעו ובכל דבר שעליו הוא משפיע ושאותו הוא עושה.

הַשָּׂטָן, פירושו אויב. כינוי זה מופיע ביותר מחמישים פעמים בכתובים. השטן הוא אויבו של אלוהים, של עם אלוהים ולמעשה של כל בני האדם. עמדתו כשוטן נראית בבירור באיוב א׳ 11-9, ב׳ 7-4 ובדברי הימים א׳ כ״א 1.

2. מטרותיו

אֲבַדּוֹן (השחתה), אַפּוֹלְיוֹן (התגלות ט׳ 11). המשחית הזה הוא מלכם של חַגְבֵי הָאַרְבֶּה הנוראיים, שדים אשר יעלו מבּוֹר הַתְּהוֹם כמתואר בהתגלות ט׳ 10-1. מטרת אותו משחית היא לאבד ולהשחית את תכניות אלוהים, את המשיח עצמו ואת עם אלוהים.

אַרְיֵה שׁוֹאֵג. גם כינוי זה מתאר את השטן כמשחיתם של בני האדם. הראשונה לפטרוס ה׳ 8 מתאר אותו במיוחד כמשחית אמונתם של המאמינים.

3. הדרכים שבהן הוא משיג את מטרותיו

הַמְנַסֶּה (מתי ד' 3; הראשונה לתסלוניקים ג׳ 5). הכינוי הזה מציג את השטן כזה שמפתה אנשים לחטוא.

הַמַּתְעֶה. בהתגלות י״ב 9 השטן מכונה הַמַּתְעֶה אֶת כָּל תֵּבֵל. כינוי המתאר אותו כמי שמתעה את ההמון האנושי אלי דחיית אלוהים ודרכיו. בכל פעם שמתאפשר לו, הוא גם מתעה מאמינים לדחיית עצת אלוהים הטובה. זו הסיבה מדוע אפסים ו׳ 11 מפציר בנו לַעֲמֹד נֶגֶד נִכְלֵי הַשָֹטָן.

מַלְאַךְ אוֹר. כינוי זה בשנייה לקורינתים י״א 14 מראה שהשטן מוליך שולל בכך שהוא מספק חיקויים מושכים, חיקויים של הבנה אמתית מבחינה מוסרית ורוחנית , חיקויים שבהם עולמנו שופע, באמצעות הרבה דתות, פילוסופיות, אמונות ודעות כוזבות. בשנייה לקורינתים י״א 4 תורותיו מוליכות השולל מאופיינות בכך שהן באות מרוּחַ שׁוֹנָה.

דיאבולוס [מתורגם מיוונית כ״שטן״, למשל מתי ד׳ 1, יוחנן ח׳ 44, אפסים ו׳ 11]. דיאבולוס פירושו ״המאשים״ או ״המלשין״. בכינוי זה מוכרזת הדרך העיקרית שבאמצעותה הוא מבקש לגרום לפילוג בין אלוהים ועמו ולפילוג בתוך העם. הכינוי מופיע בברית החדשה בלבד כשלושים וחמש פעמים.

שׂוֹטֵן האַחִים (התגלות י״ב 10-9). באיוב א׳ 11-9 ובפסוק 5 בפרק ב׳ השטן מקטרג על איוב הצדיק בפני אלוהים, ובזכריה ג׳ 1 הוא עומד על ימינו של יהושע הכוהן הגדול לשטנו.

4. כיצד הוא משתמש באמצעיו

הנחש. השטן מתואר כנחש בכתבי הקודש כעשר פעמים והידועה שבהן היא בבראשית ג׳ 1, שם פיקחותו ועורמתו בהתעייה מתוארים בפיתויו את חווה.

הַתַּנִּין (התגלות י״ב). כינוי זה מדגיש את עוצמתו הגדולה ואת אכזריותו של השטן, שבהן הוא השתמש בניסיונו לבלוע את הילד ישוע (מתי ב׳; התגלות י״ב 4), ושבהן עוד ישתמש בניסיונו להכחיד את האישה - עם ישראל - אשר ילדה את הילד (התגלות י״ב 13).

5. מעמדיו הנוכחיים של השטן

א. ביחס לשדים אחרים

שַׂר הַשֵּׁדִים. הכינוי הזה במתי י״ב 24 ובלוקס י״א 15 מראה את סמכותו על כל השדים האחרים.

הַשַֹר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם (או בתרגום דעליטש: שַׂר מֶמְשֶׁלֶת הָאֲוִיר). הכינוי הזה באפסים ב׳ 2 מראה גם הוא כי השטן, אשר שוכן כרגע באטמוספרה, הינו שליטיהם של ממשלות האוויר, השדים.

ב. ביחס לעולם הזה

אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה. כינוי זה בשנייה לקוריתנים ד׳ 4 מדגיש את שליטתו של השטן בעידן הזה, שבו השקפת העולם מנוגדת כל כך לזו של המשיח.

שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה. כינוי זה מופיע ביוחנן י״ב 31, י״ד 30, ו-ט״ז 11. בכל אחד מהמקרים, המילה ״עולם״ ביוונית היא kosmos – קוסמוס, ומתייחסת לעולם הזה ולרוח השטני שלפיו הוא מאורגן ומנוהל לעומת רוח מלכות אלוהים שלפיו המלכות מאורגנת ומנוהלת.

מֶלֶךְ בָּבֶל (ישעיהו י״ד 4). כינוי זה בהקשר של פסוקים 17-4 מתאר את השטן כשולט בכל ממלכות העולם.

מֶלֶךְ צוֹר (יחזקאל כ״ח 12-11). כינוי זה בהקשר של פסוקים 19-11 מתאר גם הוא את השטן כמלך-שד על כל ממלכות הארץ.

6. השקפות בנוגע לשטן

בְּלִיַּעַל. בְּלִיַּעַל מוזכר בשנייה לקורינתים ו׳ 15 ומשמעותו ״חסר ערך״. כינוי זה מתאר את סך כל ערכו של השטן בעיני אלוהים במונחים של יכולתו להיות או לעשות כל דבר טוב.

בַּעַל־זְבוּב. מבין תרגומי הברית החדשה לעברית נמצא לפחות תרגום אחד עם המונח בַּעַל־זְבוּב. ד״ר ארנולד פרוכטנבאום תומך בתרגום זה (מתי י׳ 25, י״ב 24, 27; מרקוס ג׳ 22; ולוקס י״א 15, 18, 19). בַּעַל־זְבוּב הוא שם היתולי לשטן שבו השתמשו הרבנים בימיו של ישוע, והוא משחק מילים לשם בַּעַל־זְבוּל, שבמקורו היווני הוא שם אלילהּ של עקרון, עיר פלישתית, ומשמעותו ״אדון הארמון המלכותי״.[7]

5. מלחמתו של המשיחי

חזיתות המלחמה המשיחית

על המשיחי להילחם בשטן אך גם בעולם ובבשר. העולם הוא המערכת העולמית הנוכחית שנשלטת על ידי השטן ככתוב בראשונה ליוחנן ב׳ 17-15; הבשר הוא טבענו החוטא ככתוב ברומים ז׳ 15; והשטן כולל את השטן ואת צבא שדיו, ככתוב באפסים ו׳ 12-11 . אנו נתייחס לכל שלושת המושגים.

1. מלחמה בעולם

העולם, המערכת העולמית הנוכחית, מאופיינת במרות של שדים, לא בשירות שנעשה ביראת אלוהים (מרקוס י׳ 44-42). אנו נאבקים בעולם על ידי התרחקות מרוחו של העולם על ידי כך שאיננו אוהבים את העולם. הראשונה ליוחנן ב׳ 16-15: אַל תֹּאהֲבוּ אֶת הָעוֹלָם, אַף לֹא אֶת מַה שֶּׁבָּעוֹלָם. אִישׁ אִם יֹאהַב אֶת הָעוֹלָם אֵין בּוֹ אַהֲבַת הָאָב; כִּי כָּל אֲשֶׁר בָּעוֹלָם - תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים[8] - לֹא מִן הָאָב הוּא כִּי אִם מִן הָעוֹלָם.

תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וּגְאוֹן הַחַיִּים כולם מבוססים על צרכים אנושיים מוצדקים שעוותו על ידי פיתויים והשפעה שטניים. אנו רואים את כל השלושה בפעולה בפיתויו של השטן את חווה בבראשית ג׳.

א. תַּאֲוַת בְּשָׂרִים

הרצון לספק את הרעב למזון הוא צורך מוצדק; לעומת זאת הרצון לאכול את שאסר אלוהים או הרצון לספק כל צורך גופני מוצדק בדרך שאינה מוצדקת הם תַּאֲוַת בְּשָׂרִים.

ב. תַּאֲוַת הָעֵינַיִם

כתבי הקודש אמנם תומכים בשימוש כל אחד מהחושים לשם הערכת יופי בריאת אלוהים והנאה מבריאתו, אך אם יופיו של דבר או יופיו של אדם ישמשו לשם עיסוק במעשה אסור, אם במחשבה או אם בגוף, הרי זוהי תַּאֲוַת הָעֵינַיִם.

ג. גְּאוֹן הַחַיִּים

בראשית ג׳ 6: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי […] נֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. המילה נֶחְמָד נגזרת מאותו השורש של המילה חִמּוּד שמשמעו לחשוק בדבר מסיבה חוטאת. רצונה ״להשכיל״ לא היה במטרה להתקרב לאלוהים, אלא כדי להאדיר את עצמה.

2. המלחמה בבשר

לעתים הבשר מתייחס בכתובים לגופנו ובפעמים אחרות לטבענו החוטא, והוא הנטייה בתוכנו לחשוב, לומר ולעשות את אותם הדברים שהם בניגוד למחשבת אלוהים, לדבריו ולמעשיו. גלטים ה׳ 17: כִּי הַבָּשָׂר מִתְאַוֶּה לְמַה שֶּׁבְּנִגּוּד לָרוּחַ, וְהָרוּחַ מִתְנַגֶּדֶת לַבָּשָׂר; שְׁנֵיהֶם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה וְלָכֵן אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁבִּרְצוֹנְכֶם. אנו נאבקים בטבענו החוטא בכך שאנו מאפשרים לרוח להנהיג אותנו (פס׳ 18).

3. המלחמה בשטן

לעתים השטן מיוחס בכתובים לשטן עצמו ובפעמים אחרות לשטן ולצבא שדיו. תת-סעיף זה יתייחס למלחמתו של המאמין בשטן ובצבא שדיו, אלה המחוללים את כל הרשע בעולם.

א. מטרות השטן

מטרות השטן הן להרוס את מעשי אלוהים, למנוע ישועת נפשות, למנוע את תקומת המתים, את השבת העולם על תיקונו ואת דינו להיות מושלך לאגם האש; כמו כן, הוא עדיין חפץ להדיח את אלוהים ולקחת את מקומו כפי שניסה במרד הראשון (ישעיהו י״ד 14-12; השנייה לתסלוניקים ב׳ 4-3). על מנת להשיג את מטרותיו, הוא ביקש להרוג את ישוע לפני הצליבה (מתי ב׳ 18-1, ד׳ 11-1, כ״ה 6 וכו׳), מבקש למנוע את שובו של האדון על ידי הכחדת היהודים (זכריה י״ג 8; מתי כ״ג 39; התגלות י״ב 6, 15-13), מבקש למנוע ישועת נפשות בגרימת עיוורון רוחני או מוות טרם ישועה (השנייה לקורינתים ד׳ 4-3; יעקב ד׳ 1) ובהשחתת מחשבתה ועבודתה של הקהילה (מעשי השליחים כ׳ 30-29).

ב. כיצד על המשיחי להגיב למתקפות השטן?

בהתקיפו את המשיחי. על המשיחי להכיר שהאויב הוא לא בני אדם אלא האויב הוא השטן ושדיו. עליו להגות בדבר אלוהים כדי לחשוב מחשבות יראות אלוהים בלבד (השנייה לקורינתים י׳ 5-3; אפסים ו׳ 18-10). עליו לעמוד בפני השטן באמצעות ידיעתו את דבר אלוהים, בייחוד את הפסוקים המלמדים על אודות מעמדו וזכויותיו במשיח, ובעזרתם לא לתת לשטן רשות להיכנס לחייו (אפסים ד׳ 27-26; יעקב ד׳ 7-6; הראשונה לפטרוס ה׳ 9-8). לפיכך טוב יעשה אם ילמד כיצד ישוע עמד בפני השטן (מרקוס ח׳ 33-31; לוקס ד׳ 14-1) וייקח דוגמה ממנו. טוב יעשה גם אם ירחץ עצמו בהתחברות, בנחמה, בחיזוק ובתפילת הקדושים. במקרה הצורך, עליו לחפש אחים בוגרים היכולים להשתתף איתו ולצוות על השטן לעזוב.

בהתקיפו מאמינים אחרים. על המאמין לעודד מאמין אחר הנתון למתקפה להשתמש בכל האמצעים שהוא עצמו משתמש בזמן מתקפה כפי שצוין בסעיף הקודם.

בהתקיפו לא-מאמינים. עליו לאהוב אותם אפילו אם הם אויביו (מתי ה׳ 44-43, כ״ב 39; גלטים ה׳ 14; יעקב ב׳ 8), ולשרתם במעשי חסד ובמעשי גבורה, בריפוי ובמעשים טובים במידה שיאפשר אלוהים (מתי י״ד 21-15, כ׳ 34; יעקב א' 27). מעל הכל, עליו לבשר את הבשורה לישועת נפשם, ולעשות אותם לתלמידים (מתי כ״ח 20-18).

בהתקיפו את ישראל ואת היהודים או את הקהילה. על המאמין לגלות מהי האמת לגביהם לאור כתבי הקודש ומבחינה היסטורית ועדכנית, לומר את האמת למשמיצים אותם בכנות, באופן מאוזן ובאהבה (אפסים ד׳ 15). עליו להדגיש את אהבת אלוהים עבורם (יוחנן ג׳ 16), את פעולתו המתמשכת בקרבם (ישראל: ישעיהו מ״ח 10. הקהילה: אפסים ה׳ 27-25; פיליפים א׳ 6. ישראל והקהילה: עברים ז׳ 25), ואת כוונתו להושיעם לנצח (ישראל: ירמיהו ל״א 33; רומים י״א 26. הקהילה: הראשונה לקורינתים ט״ו 54-51; הראשונה לתסלוניקים ד׳ 17-13). עליו להזכיר גם כן את דאגתו ואת הגנתו של אלוהים לישראל ולקהילה (ישראל: תהילים קכ״א 4; זכריה ב׳ 8. הקהילה: יוחנן י׳ 16-14) את הברכות שהוא יחיל על מברכיהם ואת הקללות על מקלליהם (ישראל: בראשית י״ב 3-1; מתי כ״ה 46-32. הקהילה: הראשונה לקורינתים ג׳ 17-10).

בכל האמור למעלה, על המאמין להתפלל (הראשונה לתסלוניקים ה׳ 17).

השטן לא הצליח למנוע משׂה האלוהים למות עבור חטאי העולם, וגם לא יצליח במאמציו למנוע מבחירי אלוהים לבוא אל אלוהים או למנוע את שיבת האדון. אף על פי כן, האדון הפקיד את המלחמה בידינו תחת הנהגתו ותחת סמכותו.

6. טבעו של המין האנושי

הבאה והאחרונה בדרגות האישיות שברא אלוהים היא האדם, הגזע האנושי.

לא התפתח בתהליך אבולוציוני אלא נברא בידי אלוהים

אדם וחווה נבראו בפעולות ישירות של אלוהים, לא בתהליך אבולוציוני כלשהו. אפילו מדענים ומתמטיקאים לא-משיחיים רבים הצהירו שהאבולוציה אינה אפשרית מבחינה מדעית וסטטיסטית.

האבולוציה לעומת בריאתו של האדם לאור הכתובים

ניתן לציין שני הבדלים עיקריים בין האבולוציה לבריאה:

1. לאבולוציה נדרשים אין-ספור שלבי ביניים, אך בראשית ב׳ 7 מראה שלב אחד בלבד: וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

2. לפי חסידי תורת האבולוציה נדרשו לאבולוציה של האדם מאות מיליוני שנים; אך לפי הכתובים ברא אלוהים את אדם ביממה אחת. בראשית א׳ 27, 31: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ […] וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

אין להבין את המילה יוֹם כעידן גיאולוגי; היא יכולה להתייחס רק ליממה אחת, פשוטה כמשמעה. ד״ר פרוכטנבאום מסביר שהשילוב של יוֹם ו-שִּׁשִּׁי מחייב יממה פשוטה אחת. יתירה מזו, אי אפשר בשום אופן להבין את וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר כעידן גיאולוגי. הפסוק מדבר באופן ברור על תקופה של עשרים וארבע שעות.[viii]

האדם נברא בצלם אלוהים (בראשית א׳ 27-26). ההתייחסות היא רק לרוחו של האדם ולא לגופו, כיוון שלאלוהים אין גוף, אלא הוא רוח (יוחנן ד׳ 24). המשמעות המהותית היא שרק האדם לבדו יכול להיות בחברות או להתחבר ברוח עם אלוהים (הראשונה ליוחנן א׳ 7), היכולת הזו היא עצם מהותם של חיי עולם (יוחנן י״ז 3). אפילו על המלאכים הקדושים, המשתחווים לאלוהים, לא נאמר שהם בחברות או בהתחברות עם אלוהים.

7. חטא

החטא הוא כל מצב רוחני, מחשבה, מילה או מעשה המנוגדים לשלמותו המוסרית של אלוהים (רומים י״ד 23; יעקב ד׳ 17; הראשונה ליוחנן ג׳ 4). ניתן לאמוד את חומרתו כאשר מביאים בחשבון שלושה דברים:

1. שלמותו הקדומה והטהורה של כדור הארץ טרם נכנס החטא לעולם בהשוואה למצב הדברים עכשיו: חולי, עוני, רעב, כאב, מוות, מלחמות, וכן השוממות ההרס והזיהום ברובו של כדור הארץ;

2. צליבתו של בן האלוהים בגלל החטא; ו-

3. השלכתם של שליש מהמלאכים ורוב האנושות אל אגם האש לנצח (התגלות י״ט 20; כ׳ 10, 14 ,15).

אלוהים ברא את הורינו הראשונים, אדם וחווה, חפים מחטא בטבעם, במחשבתם, בשפתם ובמעשיהם; אך הם בחרו להפר את הציווי היחידי שאלוהים נתן להם, וחטאו (בראשית ב׳ 17-16, ג׳ 6-1).

תוצאת חטאם הייתה:

1. השחתת רוחם לידי מצב שאנו מכנים אותו ״הטבע החוטא״ ואשר הכתובים מכנים אותו הבָּשָׂר (ירמיהו י״ז 9; רומים ז׳ 18, 23; גלטים ה׳ 16, 21-19; אפסים ב׳ 3) – לא לבלבל עם הבשר של גופנו;

2. העברה של הטבע החוטא של אדם באמצעות לידה טבעית לכל בני האדם מלבד לאדון ישוע (תהילים נ״א 4, 5; לוקס א׳ 35; רומים ה׳ 18; אפסים ב׳ 3);

3. מוות רוחני, שהוא מות-הרוח של האדם בקשר שלו עם אלוהים (בראשית ב׳ 17; הראשונה לקורינתים ב׳ 14, אפסים ב' 1);

4. החשבתו או השמתו הישירה של חטא אדם לחשבונו של כל איש (רומים ה׳ 21-12) – לא מהורה לילד, אלא ישירות על ידי אלוהים בגלל חטאו של אדם. את התופעה הזאת ניתן להבהיר באמצעות עברים ז׳ 10-9;

5. מוות פיזי (בראשית ג׳ 19) ו-

6. אדמה מקוללת (בראשית ג׳ 19-17; רומים ה׳ 21-12, ו׳ 23, ח׳ 23-19).

כל בני האדם חיים לפני הישועה תחת שלטון החטא (רומים ג׳ 9, ז׳ 14; גלטים ג׳ 22) ותחת כוחו של השטן (השנייה לקורינתים ד׳ 4-3; אפסים ב׳ 2-1; קולוסים א׳ 13; הראשונה ליוחנן ה׳ 19), ונחשבים רשעים במעמדם החוקי לפני אלוהים (מעשי השליחים י״ג 38; רומים ג׳ 10; הראשונה לקורינתים ו׳ 9; קולוסים א׳ 14; השנייה לתסלוניקים ב׳ 10, 12; הראשונה ליוחנן ב׳ 12).

הורינו הראשונים חטאו אך ורק תוך מימוש רצונם. אנחנו, גם כן, חוטאים בכוח רצוננו (רומים ג׳ 23; הראשונה ליוחנן א׳ 8); וגם כעת רצוננו מושפע בעוצמה מטבענו החוטא. כפי שחלב מזין הופך לקטלני כאשר רעל נמסך לתוכו, כך רוח האדם נשחת באופן יסודי מפני שהחטא נמסך לתוך רוחותיהם של הורינו הראשונים, ואנו קיבלנו את הבליל הזה מהם. מצב זה של רוחנו ידוע כ״השחתה יסודית״, שהיא מהות טבענו החוטא (הושע ה׳ 2, ט׳ 9; יוחנן ח׳ 34; רומים א׳ 28, ז׳ 23; אפסים ב׳ 1, ד׳ 18; הראשונה לטימותיאוס ו׳ 5; השנייה לטימותיאוס ג׳ 8). היא נמצאת בכל האנשים – אפילו בנו השייכים לאדון. לפיכך אין אדם יכול להרוויח את ישועתו בכך שיחיה חיים הגונים או בעשיית טוב או במעשי תיקון (אפסים ב׳ 9-8), ואף מאמציהם הגדולים והמסורים ביותר של משרתי האדון נגועים במידה כלשהי בטומאה רוחנית (ישעיהו ס״ד 5).

8. ישועה

הסמכתו של מושיע

מי מוסמך להיות מושיע? באילו תנאים עליו לעמוד?

1. עליו להיות מוכן לשאת בעונש שנגזר מאלוהים על חטא בעבור אחרים (תהילים מ׳ 9-8; יוחנן י״ב 27, י״ז 19, י״ח 11).

2. אסור שיהיה לו טבע חוטא ועליו להיות ללא חטא באופן מושלם במחשבותיו, במילותיו ובמעשיו על מנת לשאת את עונש החטא בעבור אחרים (לוקס א׳ 35; יוחנן ח׳ 46; עברים ט׳ 14-13; הראשונה לפטרוס א׳ 19-18).

3. חייב להיות לו גוף אנושי במטרה לסבול את הצלב, שהוא אופן המוות הכפרתי המנובא שיועד על ידי אלוהים (תהילים כ״ב 17; ישעיהו נ״ב 13– נ״ג 12; קולוסים ב׳ 9).

4. עליו להיות אלוהים על מנת שקורבנו יספיק לא רק לאדם אחד אלא עבור כולם (יוחנן א׳ 3, 29, 36; קולוסים א׳ 17-15, 19, ב׳ 9).

רק אחד עמד בכל הדרישות, ורק אחד שילם את מחיר חטאי העולם: האדון ישוע המשיח.

וְאֵין הַיְשׁוּעָה בְּאַחֵר כִּי לֹא נִתַּן תַּחַת הַשָּׁמַיִם שֵׁם אַחֵר לִבְנֵי אָדָם אֲשֶׁר־בּוֹ נִוָּשֵׁעַ (מעשי השליחים ד׳ 12).[9]

וְאֵלֶּה הֵם חַיֵּי עוֹלָם: שֶׁיַכִּירוּ אוֹתְךָ, אֱלֹהֵי הָאֱמֶת לְבַדּוֹ, וְאֶת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ - אֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ (יוחנן י״ז 3).

אופי הישועה

הישועה היא גאולה מכוח החטא ומהשטן אל כוחו של אלוהים (רומים א׳ 16; הראשונה לקורינתים ט״ו 57-56; אפסים ב׳ 6-1); מאשמת החטא לסליחת האלוהים (אפסים א׳ 7; קולוסים א׳ 14); מחושך מוסרי ורוחני לאור (הראשונה לתסלוניקים ה׳ 5; הראשונה ליוחנן א׳ 5); מחיים חסרי משמעות לחיי שליחות ומטרה (מתי כ״ח 20-18); מנצח באגם האש לנצח בשמיים (יוחנן ג׳ 16; התגלות כ׳ 15). זו גאולה מוחלטת של הגוף והנפש אל נוכחות אלוהים (רומים ח׳ 23; הראשונה לקורינתים ט״ו 58-12; הראשונה לתסלוניקים ד׳ 17-13; עברים י״ב 24-22). היא נצחית: אין אדם יכול לאבד את ישועתו, ויהי מה (יוחנן ג׳ 16, י׳ 28, י״ז 3; הראשונה לקורינתים ג׳ 15; הראשונה לפטרוס א׳ 5, 23; יהודה א׳ 1).

השגת הישועה

אי אפשר להשיג ישועה באדיקות דתית (פיליפים ג׳ 9-4), לא במעשים טובים או במעשי תיקון (אפסים ב׳ 9-8), לא בגלל היותך נחשב למיוחס בחברה (הראשונה לקורינתים א׳ 29-26; יעקב ב׳ 5) ולא בגלל היותך בן למשפחה שאחד ממנה נושע (מעשי השליחים ט״ז 34-29). כל האנשים הם חוטאים במידה שווה למרגלות הצלב (רומים ה׳ 12, י״א 32), ויכולים לקבל ישועה בדרך אחת בלבד: אמונה פשוטה בבשורה (יוחנן ג׳ 16; מעשי השליחים י׳ בייחוד פסוק 24 ופסוק 44; רומים י׳ 13-11).

אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה […] שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים (הראשונה לקורינתים ט״ו 4-1).

המשיח מת במקומנו עבור חטאינו ומותו מאושר בקבורתו. אלוהים הקים אותו מן המתים בהפגנת חפותו של המשיח מחטא, בהפגנת כוחו מעל השטן והמוות, ביכולתו להוביל אחרים אחריו לניצחון מלא, אפילו עד כדי תקומה ועלייה לנוכחות אלוהים (הראשונה לקורינתים ט״ו 57-12; הראשונה לתסלוניקים ד׳ 18-13).

בכל בישור של הבשורה – בכל הזמנה הניתנת לאדם לקבל ישועה – אין בשורה אלא אם שלוש הנקודות האלה כלולות – המוות, הקבורה והתקומה של האדון, ואין ישועה אלא אם האדם שבושר לו מאמין בשלוש הנקודות האלה ובוטח בהם לישועתו. על המבשר להיות זהיר ביותר בזה!

על אדם להאמין בישוע כדי להיוושע (מתי ז׳ 14-13; יוחנן ח׳ 24 ו-י״ד 6; מעשי השליחים ד׳ 12); אך מה עם אלה שמעולם לא שמעו עליו? ישנו עיקרון בכתובים: אם אדם מקבל את האור שניתן לו, אלוהים יוביל אותו לאור בהיר יותר עד שיוצע לו האור הנחוץ לישועתו (ירמיהו כ״ט 14-12; מתי ז׳ 8-7; מעשי השליחים י׳ 48-1). אם לדוגמה אדם מכיר בבורא בזכות עדותו של הטבע (תהילים י״ט 5-2; רומים א׳ 20-18), אז אלוהים יציע לאותו אדם אור בהיר יותר עד שישמע את הבשורה; והוא ישלח אליו מבשר, אפילו למקומות הנידחים ביותר עלי אדמות, אם צריך. כיצד נושעו בני האדם בזמנים קדומים לפני שגילה אלוהים לבני האדם את הצלב או את המושיע בשם ישוע מנצרת? אלוהים מעולם לא דרש מהאדם להאמין בדבר שעוד לא גילה, לעומת זאת הוא דרש מהם להאמין במה שהוא כבר גילה. לדוגמה, אלוהים גילה לאדם וחווה שייוולד לאישה צאצא שיהיה קדוש וייפצע באופן זמני על ידי השטן, אך עם הזמן יביא את השטן לידי תבוסה מוחלטת (בראשית ג׳ 15) – אלוהים דרש מאדם וחווה להאמין בו עבור ישועתם.

האם אתה מאמץ אל ליבך את העובדה שישוע מת עבור חטאיך, שהוא נקבר, ושאלוהים הקים אותו מן המתים? בְּטח בפועלו האוהב והעוצמתי הזה של אלוהים לישועתך, והיוושע לנצח!

9. ישראל

ברית אברהם:
מקור הבריתות של אלוהים עִם ישראל

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה […] לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת […] (בראשית י״ב 3-1, 7).

בברית שכרת אלוהים עם אברהם, הוא ייעד עם שדרכו יתעל את ברכותיו הגדולות ביותר לעולם.

ישראל הקטנטנה היא העם המרכזי מבחינת היסטוריה ונבואה. היא מוקד חדשות העולם. תרומותיה לתרבות האנושית ולהיסטוריה האנושית רבות יותר ביחס לגודלה. יחסה לאלוהים משפיע ישירות על מאורעות אחרית הימים. היחס של אומות או אנשים יחידים כלפיה משפיע על גורלם. אלוהים הבטיח לאביה הראשון של ישראל: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית י״ב 3), והבטחה זו תקפה הן לבני האדם הן לעמים. לפיכך חשוב מאוד ללמוד מה הכתוב אומר על אודות ישראל.

הפסוקים בבראשית י״ב הם ראשית הצהרות הברית של אלוהים לאברהם אשר יחד מהוות את ברית אברהם. הפסוקים האחרים הם: בראשית י״ג 17-14, ט״ו 21-1, י״ז 21-1, ו-כ״ב 18-15.

עדיין תקף לגבי ישראל

אנו יודעים שהברית עדיין בתוקף לגבי ישראל היום כי:

1. אלוהים העביר אותה ליצחק בנו של אברהם (בראשית כ״ו 5-2, 24), ליעקב בנו של יצחק (בראשית כ״ח 15-13), אשר שמו שונה לישראל (בראשית ל״ב 28), ולבסוף, לכל בני ישראל, ראשי שנים עשר שבטי ישראל, שעליהם נובאו דברים לעתיד לבוא (בראשית מ״ט 28-1, בעיקר פס׳ 10).

2. בפסוקים הדנים בברית, הבטיח אלוהים דברים מסוימים לאלה מצאצאי אברהם שהם בשושלת הברית, כלומר ליצחק ליעקב ולשנים עשר השבטים (בראשית י״ב 7, י״ג 16-15, ט״ו 5, 13, 18, י״ז 10-7).

3. אלוהים אמר במפורש בבראשית י״ז 7 שהוא יקים את בריתו לא רק עם אברהם, אלא גם עם צאצאיו: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.

4. שאול חוזר ומצהיר שהברית היא עדיין של ישראל. לדוגמה: רומים ט׳ 4-3: אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם [זמן הווה] … הַבְּרִיתוֹת.

ברומים י״א 27 חזר שאול על הפסוקים מישעיהו נ״ט 21-19 המדברים על הבטחת אלוהים לישראל בבוא הימים : וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם, כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם. הוא הראה לרומים שהברית בין אלוהים לעם ישראל עדיין קיימת.

רומים י״א 29: שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ - כלומר בחירתו את ישראל ומתנותיו להם.

הפסוקים למעלה מבהירים שברית אברהם עדיין בתוקף לצאצאי שושלת אברהם יצחק ויעקב (ישראל).

הרחבת ברית אברהם

ברית אברהם מורחבת לשלוש בריתות נוספות שכורת אלוהים עם ישראל, בריתות שגם הן תהיינה תקפות עד קץ הימים (רומים ט׳ 4, י״א 29): ברית הארץ (דברים כ״ח 69– ל׳ 20), הברית עם דוד (שמואל ב׳ ז׳ 16-11; דברי הימים א' י״ז 14-10), והברית החדשה (ירמיהו ל״א 36-30). הבריתות עדיין שייכות לישראל (רומים ט׳ 4), אך אלוהים אִפשר לגויים להיכנס אל הברכות הרוחניות של הבריתות הללו באמצעות אמונה בישוע (אפסים ב׳ 22-12, ג׳ 6; גלטים ג׳ 14-13).

בחירת אלוהים הריבונית

בחירתו של אלוהים בישראל לא הייתה מבוססת על רצון כלשהו שהיה מצידם להיות עם מיוחד או על זכות כלשהי שאותה הרוויחו; כמו כן אין הבחירה גורמת להם להיות טובים יותר או חוטאים פחות מכל עם אחר. הם אינם נושאים בזכות ואינם צריכים לשאת באשמה כלשהי. בחירת ישראל הייתה של אלוהים.

מטרות בחירתה של ישראל

אלוהים בחר בישראל באופן ריבוני להראות את קדושתו וכבודו לעמים; להיות מקבליו הראשונים של דבר אלוהים בכל הזמנים מאז אברהם; לנבא לעמים אחרים; להוליד את הכתובים; להוליד את המשיח; לייסד, ללמד ולהנהיג את הקהילה הקדומה; להשלים את מלאכת הבישור העולמי (בצרה הגדולה העתידה לבוא - נדון בנושא בהמשך); להיות העם היחידי שיתברך בישועה לאומית כוללת בכל נקודת זמן או תקופה היסטורית כלשהן (לקראת סוף הצרה הגדולה); להיות גל המשרתים הראשון של המשיח לעולם בכל הדורות מאברהם עד למלכות המשיח או מלכות אלף השנים העתידה לבוא – ובאותה ודאות שאלוהים כבר קיים רבות מברכות הברית הללו, הוא יקיים בוודאי את השאר.

ברית משה

ברית אחת נוספת כרת אלוהים עם ישראל: ברית משה או התורה, שברכותיה ודרישותיה מפורטות בפסוקים מספר שמות כ׳ 1 עד לספר דברים כ״ח 68. נסכם ארבע נקודות חשובות:

1. התורה ניתנה לישראל ורק לישראל (שמות כ׳ 17-1, 22). הברית עם משה הייתה בתוקף עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע (גלטים ג׳ 19). מותו של ישוע היה סוֹף הַתּוֹרָה (רומים י׳ 4), התורה ״דעכה״ (השנייה לקורינתים ג׳ 7, 11), ״נהרסה״ (אפסים ב׳ 14), ״בוטלה בבשרו״ (אפסים ב׳ 15), ״נמחקה״ (קולוסים ב׳ 14), ״סומרה אל הצלב״ (קולוסים ב׳ 14), ״הוסרה״ (קולוסים ב׳ 14, עברים י׳ 9), ״הונחה בצד״ (עברים ז׳ 18), ״נתיישנה״ (עברים ח׳ 13), ״הוצאה מפעולה״ (katarge๓, השנייה לקורינתים ג׳ 7, 11; אפסים ב׳ 15).[10]

2. היא ניתנה כדי לשמור את ישראל מובחנת מכל שאר העמים (ויקרא י״א 45-44; דברים ז׳ 6, י״ד 2-1) להדריך לקדושה, להוליד את הכתובים, להוליד את המשיח ולהניע את ישראל לאמונה במשיח (רומים ח׳ 4-1; גלטים ג׳ 25-24).

3. הברית עם משה כבר לא בתוקף משום שהייתה תלויה בציותו של עם ישראל וישראל הפרה את הברית (ירמיהו ל"א 31). לעומת זאת הבריתות האחרות שכרת אלוהים עם ישראל נותרו בתוקף משום שהן תלויות בנאמנותו של אלוהים בלבד. היא הוצאה מפעולה בצלב (רומים י׳ 4; אפסים ב׳ 15; קולוסים ב׳ 14-13; עברים ז׳ 18; עברים י׳ 19), ואף מצווה אחת או ברכה אחת ממנה לא הועברה לקהילה. אפילו עשרת הדיברות אינם חלים על הקהילה (השנייה לקורינתים ג׳ 11-2). מערכת החוקים שהייתה חלק ממנה ״הוצאה מפעולה״, ״סומרה אל צלב״, ״נתיישנה״. רבים מהאיסורים והדרישות שבתורה נגלים גם בתורת המשיח (הראשונה לקורינתים ט׳ 21; גלטים ו׳ 2) – אך תורת המשיח מהווה קוד התנהגות נבדל לחלוטין.

4. היבטים אלה של הבטחות הברית שלא מומשו עד כה אינם יכולים להתממש על יסוד התורה משום שהיא כבר לא בתוקף; אך הם ימומשו על יסוד ברית אברהם, ברית הארץ, הברית עם דוד והברית החדשה, שהן בריתות בלתי מותנות.

10. הקהילה

ישראל היא עם אלוהים מלידה טבעית. הקהילה היא עם אלוהים מלידה רוחנית (יוחנן ג׳ 7-6) מיום ביאת רוח הקודש בחג השבועות ועד להילקחות הקהילה. אנו נבחן את הקהילה משלושת הפנים הבולטים ביותר שלה בכתובים: הקהילה הכלל עולמית, הקהילה המקומית וצוות השליחים.

א. הקהילה הכלל עולמית

אופיה וחבריה

מבין כינוייה השונים, הקהילה הכלל עולמית ידועה כ״גוף המשיח״ (רומים ז' 4; הראשונה לקורינתים י׳ 16 ו-י״ב 27; אפסים ד׳ 12), כינוי המדבר על האחדות של האיברים השונים בגוף הקיימת בין המאמינים והמשיח הוא הראש (אפסים א' 22, ד׳ 15, ה׳ 23; קולוסים א׳ 18, ב׳ 19). הקהילה הכלל עולמית מורכבת מכל המאמינים האמתיים מהיום של ביאת רוח הקודש בחג השבועות ועד להילקחות הקהילה מכל קצווי תבל, בין שהם כבר בשמיים ובין שהם עדיין חיים עלי אדמות. השוואה בין הפסוקים ממעשי השליחים א׳ 5, ב׳ 4-1, י׳ 44, י״א 16-15 ומהראשונה לקורינתים י״ב 13 מראה שהקהילה הכלל עולמית התחילה בחג השבועות. במעשי השליחים י״א 16-15, אמר פטרוס בַּתְּחִלָּה והכוונה לחג השבועות.

הבחנות

יש להבדיל את הקהילה הכלל עולמית מהמאמינים שחיו לפני חג השבועות ומהמאמינים לאחר ההילקחות מפני שהיא ייחודית במובנים שונים והעיקריים שבהם:

1. רוח הקודש הואצל למתי מעט מאמינים והיה ״איתם״, (במקרים נדירים ויוצאי דופן גם ״בתוכם״), אולם מביאת רוח הקודש בחג שבועות ועד לרגע ההילקחות שוכן הרוח בקרב כל המאמינים (במדבר י״א 25-17, כ״ז 18; מלכים ב׳ ב׳ 12-9; יוחנן ז׳ 39-37, י״ד 17-16 ).

2. על קבוצה זו בלבד נאמר שהיא ״במשיח״ (רומים י״ב 5; הראשונה לקורינתים א׳ 2, ט״ו 18 וכו׳).

3. ברגע ההילקחות יינשאו מן הארץ אלה שגופם מת ואלה שחיים השייכים לקבוצה זו בלבד. לעומת זאת, גופם של המאמינים לפני ביאת רוח הקודש ייוותרו בקבריהם עד שיבת האדון. המאמינים אחרי ההילקחות ולפני שיבת האדון יוותרו על הארץ למשך הצרה הגדולה. אירועים אלה והבחנות נוספות הייחודיות לקהילה הכלל עולמית יידונו בחלק הנקרא ״אירועי העתיד״.

ב. הקהילה המקומית

הגדרה

״קהילה מקומית היא קבוצה של אנשים המכריזים על אמונתם במשיח, שנטבלו והתארגנו תחת הנהגתם של זקנים ושמשים במטרה לממש את המשימה הגדולה;[11] לערוך את טקסי הטבילה ואת סעודת האדון; לבנות את הגוף באמצעות השתחוות לאלוהים, התחברות של מאמינים, הוראת הדבר, ושימוש במתנות רוחניות״.[ix]

מובחנת מהתחברויות א-פורמליות

כתבי הקודש מעודדים התחברות שלא מן השגרה. גם אם ההתחברות בין המאמינים נעשית באופן קבוע ולשירות הדדי, אין זו עדיין קהילה מקומית במלוא מובן המילה לפי קנה המידה שהכתובים מגדירים, משום שלקהילות מקומיות יש סדר, סמכות, אחריות ואמצעי ביטחון שמבדילן מהתחברויות שלא מן השגרה.

מובחנת מהקהילה הכלל עולמית

גוף המשיח בעולם מורכב ממאמינים אמתיים - מיום ביאת רוח הקודש ועד להילקחות - שהם כאיברי גוף שונים המהווים יחידה אחת והמשיח הוא הראש. ישנו רק גוף אחד למשיח בכל העולם, אך קיימות אינספור קהילות מקומיות במשך עידן הקהילה. הגוף מורכב אך ורק ממאמינים, אולם בקהילה מקומית אמתית רועה הקהילה וחבריה אמנם מאמינים, אך היא עשויה שלא במתכוון לכלול גם לא מאמינים בקרב חבריה (מתי י״ג 32-24). (אדם המחפש את האמת יכול לבוא לאסיפות הקהילה, אך אין להחשיבו כחבר קהילה אלא אם יצהיר על אמונה במשיח). היווצרות הקהילה הכלל עולמית נחשבת מיום ביאת רוח הקודש בחג השבועות ועד להילקחות, לעומת זאת קהילה מקומית יכולה להתחיל בכל נקודת זמן במשך עידן הקהילה, באזור אחד (על אף שחלק מחבריה עשויים לשרת במקומות שונים), ואורך חייה איננו מובטח. הקהילה הכלל עולמית לעתים נקראת ״הקהילה הבלתי נראית״ כיוון שרק האדון יודע מיהם כל חבריו, וקהילה המקומית נקראת ״הקהילה הנראית״ מפני שהיא נראית לעין.

ג. צוות השליחים

הפן השלישי דרכו נבחנת הקהילה הוא צוות השליחים. השליח הבולט ביותר מבין כל השליחים הוא שאול.

מטרה

זו קריאתה של הקהילה כולה להישמע למצוותו של האדון, לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים (מתי כ״ח 19), אך זו קריאתם המובהקת של המבשרים (מעשי השליחים ח׳ 5, 35-26) על השליחים להביא את הבשורה לאזורים שאליהם היא טרם הגיעה.

שאול אמר לרומים: וְאָמְנָם הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְבַשֵֹר בִּמְקוֹמוֹת שֶׁטֶּרֶם הִשְׁמִיעוּ בָּהֶם אֶת שֵׁם הַמָּשִׁיחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶבְנֶה עַל יְסוֹד שֶׁל אֲחֵרִים, אֶלָּא כַּכָּתוּב [בישעיהו נ״ב 15]: "אֲשֶׁר לֹא־סֻפַּר לָהֶם רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ." (רומים ט״ו 21-20). ולקורינתים: […] לְבַשֵֹר אֶת הַבְּשׂוֹרָה בִּמְקוֹמוֹת אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לֶאֱזוֹרְכֶם, וְלֹא נִתְגָּאֶה בְּמַה שֶּׁכְּבָר נַעֲשָׂה בִּתְחוּמָם שֶׁל אֲחֵרִים (השנייה לקורינתים י׳ 16).

דרכי פעולה ותפקידים

בגדר מגבלות הקדושה, שאף שאול להתאים את עצמו לכל תרבות ולכל אישיות כדי להיות מועיל ביותר (מעשי השליחים י״ז 23-19. גם הראשונה לקורינתים ט׳ 23-19; קולוסים ד׳ 6). הוא ומלוויו בישרו את הבשורה, הקימו קהילות, מינו זקנים (טיטוס א׳ 5) והדריכו מאמינים חדשים להכפיל את מלאכת הבישור על כל היבטיה בהפצת דבר האדון (השנייה לטימותיאוס ב׳ 2). הם נטלו סיכונים גדולים בהטפת הבשורה באזורים עוינים באותה מוכנות שעשו זאת באזורים בטוחים יותר, ולא היססו באשר לעתיד לקרות להם (מעשי השליחים ד׳ 20-19, 29-23; השנייה לקורינתים י״א 33-21). הם לא הבינו הכול בבת אחת (מעשי השליחים ט״ו); האדון שינה להם תכניות באמצע הדרך (מעשי השליחים ט״ז 9-7); היו ביניהם חילוקי דיעות ועימותים גדולים (מעשי השליחים י״א 2, ט״ו 40-36; גלטים ב׳ 14-12); אף על פי כן גברה דחיפות משימתם על כל התנגדות ועל כל חולשה אנושית. הם התמידו בְּבָטְחָם באלוהים שיעשה את עבודה דרכם, והוא עשה. שאול ומלוויו הקימו והדריכו קהילות לכל חופו הצפוני של הים התיכון. כפי שהבטיח ישוע, כך עשה: אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ (מתי ט״ז 18).

ליהודי בראשונה

שאול ומלוויו הבינו נכונה את משימתם. משימתם הייתה המשימה של מנהיגם: להיות שליחים לגויים (רומים ט״ו 16; גלטים ב׳ 9-7; אפסים ג׳ 8; הראשונה לתסלוניקים ב׳ 16). ראוי לציין שעל אף שאלוהים קרא את פטרוס ליהודים ואת שאול לגויים, לכל מקום שנשלח שליח לגויים, הוא בישר תמיד ליְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה (רומים א׳ 16) – לא כי היה יהודי והייתה לו אהבה מיוחדת ל״אחיו בבשר״ (רומים ט׳ 3), לא כי הבין את תרבותם ואת דרך מחשבתם, ואפילו לא כי היה מומחה בכתוביהם, שמהם הוא היה יכול ללמדם. אם כן, מדוע הלך ליְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה? כי זה היה מִן הַהֶכְרֵחַ (מעשי השליחים י״ג 46). עלינו להבין את העובדה החשובה שהיה זה מִן הַהֶכְרֵחַ מפני שבכך ניתנה הסמכות מאלוהים לבשר ליְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה. הדבר עומד בקנה אחד עם מטרות היותם נבחרים (למשל רומים י״א 15) ועם העובדה שהבשורה הובאה להם קודם כעם מבחינה היסטורית, (לוקס כ״ד 47; מעשי השליחים א׳ 8, ג׳ 26). שימו לב שעיקרון היְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה חל גם במשפט של אלוהים וגם בברכה שניתנת ממנו (רומים ב׳ 10-9). אם העיקרון אינו מתקיים עוד בנוגע להכרזת הבשורה, אז מדוע שהוא יהיה מוחַל עוד כעיקרון תקף ביחס למשפט ולברכה?

ישנם האומרים שהיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה מתייחס לעדיפות בלבד ולא לרצף, אולם טענה זו אינה עומדת תחת בחינת אופן הפעולה של שאול. להלן כל המקרים במעשי השליחים המראים בפירוט נרחב דיו להראות ששאול תמיד בישר ליְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה מבחינת רצף: סלמיס (מעשי השליחים י״ג 5-4); אנטיוכיה הפיסידית (י״ג 14); איקוניון (י״ד 1); פיליפי (ט״ז 13-12. ההתאספות הייתה התאספות של יהודים למטרת עבודת האל: ראשית, לוקס כתב שזה אירע בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. שנית, היהודים נהגו להתאסף לעיתים קרובות ליד נחל או נהר במקום שלא היה בית כנסת); תסלוניקי (י״ז 2-1) בֵּרֵאָה (י״ז 10); אתונה (י״ז 17-16); קורינתוס (י״ח 4-1); אפסוס (י״ח 19); שוב אפסוס (י״ט 1, 8. התלמידים בפסוק 1 היו תלמידי יוחנן המטביל, לא של ישוע [פס׳ 3], הם לא ידעו שישוע היה זה אשר עליו דיבר יוחנן [פס׳ 4. ראו יוחנן א׳ 23, 27]; הם היו יהודים: יוחנן בישר ביהודה וציטט ממגילת ישעיהו בציפייה ששומעיו יכירו את אשר קרא. הקבוצה הראשונה שלה בישר שאול על ישוע באפסוס הייתה של היהודים האלה, וגם הקבוצה השנייה שלה בישר שאול הייתה של יהודים [פס׳ 8]); רומא (כ״ח 17-16). שימו לב ששאול ביקר באפסוס פעמיים, ובביקורו השני הוא בישר ליְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה בדיוק כפי שעשה בביקורו הראשון.

האם שאול חרג אי פעם מהבאת הבשורה ליְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה? כאשר דחו היהודים באנטיוכיה הפיסידית את הבשורה, הצהיר שאול: אָנוּ פּוֹנִים אֶל הַגּוֹיִם (י״ג 46). כאשר דחו יהודי קורינתוס את הבשורה, הוא שוב הצהיר: מֵעַתָּה אֵלֵךְ לַגּוֹיִם (י״ח 6). אלה היו פניות לגויים אך ורק באזורים ובמצבים הספציפיים האלה. כאשר עזב את המקומות הללו למקומות חדשים, הוא הביא את הבשורה ליְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה במקומות החדשים, כפי שצוין בפסקה הקודמת בפירוט המסלול שעשה. יתירה מזו, אם הצהרתו הראשונה מורה על שינוי תמידי, מדוע יחזור על אותו דפוס של בישור בקורינתוס וייצא בהצהרה דומה? הוא הצהיר הצהרה דומה במעשי השליחים כ״ח 28-25; חייו ושירותו של שאול הסתיימו ברומא, לכן הדרך היחידה להסיק שההצהרה האחרונה הזו נאמרה במשמעות דומה לזו שנאמרה באנטיוכיה הפיסידית ובקורינתוס היא: זו הייתה פנייה לגויים רק במצב הספיציפי הזה ברומא.

ליְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה הוא עיקרון שעדיין תקף כיום. אין שום פסוק בכתובים שאומר אחרת; וטוב יעשו הקהילה המקומית, צוות השליחים והמבשר אם ילכו על פי עיקרון זה בדיוק באותה הנכונות שנתגלתה במשך אלף ותשע מאות שנים להתעלם מהעיקרון הזה.

אולם חשוב לציין, שכל דוגמאות הבישור של שאול ליהודי בראשונה היו בהקשר של יוזמות בישור מתוכננות. אין זה הגיוני לבצע את עיקרון היְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה כהזדמנויות בישור מאולתרות, בלתי מתוכננות וגחמניות. אם מאמין נמצא בעיר שלא ביקר בעבר, והוא פותח בשיחת חולין עם זר שהוא מניח שהוא נכרי ועולה ההזדמנות לבשר, זה יהיה מגוחך לצפות שלא יבשר משום שעוד לא בישר ליהודי באותה עיר. עד כמה שהדבר נוגע לדעת המחבר, עיקרון היְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה חל בהקשר של יוזמת בישור מתוכננת בלבד, באם מדובר בצוות של שליחים, בארגון בישור או במבשר שיוצא לבדו. אם הצוות או הפרט מוצאים את עצמם במקום מרוחק שבו אין יהודים כלל, אז שיבשרו כאוות נפשם. אין כל סיבה המבוססת על כתבי הקודש שבגללה אומר אחרת. בעצם, פטרוס הפציר, אֶת הַמָּשִׁיחַ הַקְדִּישׁוּ בִּלְבַבְכֶם כְּאָדוֹן, וְתָמִיד הֱיוּ מוּכָנִים לְהָשִׁיב בַּעֲנָוָה וְיִרְאָה לְכָל מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִכֶּם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן בִּדְבַר הַתִּקְוָה שֶׁבְּלִבְּכֶם (הראשונה לפטרוס ג׳ 15).

הסמכות של צוות השליחים

הן הקהילה המקומית והן צוות השליחים הכירו זה בזה כגוף ייעודי ומוסמך לעבודת האדון. הם הכירו זה בזה כשווי סמכות ואחריות, ושירתו זה את זה. כאשר אָמְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: "הַבְדִּילוּ לִי אֶת בַּר־נַבָּא וְאֶת שָׁאוּל לָעֲבוֹדָה אֲשֶׁר קָרָאתִי אוֹתָם אֵלֶיהָ", שלחו אותם מנהיגי הקהילה באנטיוכיה לשירות לאחר צום, תפילה וסמיכת ידיים (מעשי השליחים י״ג 3-1). כאשר מסעו של שאול הוסט בידי האדון מביתיניה למקדוניה (מעשי השליחים ט״ז 10-7), מִיָּד […] הִשְׁתַּדַּלְנוּ לָצֵאת אֶל מָקֵדוֹנְיָה, כִּי הֵבַנּוּ שֶׁאֱלֹהִים קוֹרֵא לָנוּ לְבַשֵֹר לָהֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה (פס׳ 10), בלי לבקש את רשותם או את עדותם של זקני אנטיוכיה או ירושלים.

תמיכה הדדית בין צוות השליחים לקהילה המקומית

חברי הקהילות המקומיות חברו לצוותו של שאול (מעשי השליחים י״ב 12, ט״ז 3-1, כ׳ 4-1), פתחו את ביתם אליהם (מעשי השליחים י״ז 15-14), התפללו עבורם (קולוסים ד׳ 13; אפסים ו׳ 19), עזרו להם כלכלית (השנייה לקורינתים ח׳ 3, 5, י״א 9; פיליפים ד׳ 16-14), ונטלו סיכונים גדולים בעדם (רומים ט״ז 4-3). לעומת זאת הקים צוות השליחים קהילות מקומיות ונותר עימן או שב אליהן למשך תקופות ארוכות, כאשר היה נחוץ, במטרה לוודא שהן התייצבו והודרכו היטב בדבר אלוהים. הוּא [שאול] עָבַר בְּסוּרְיָה וּבְקִילִיקְיָה וְחִזֵּק אֶת הַקְּהִלּוֹת (מעשי השליחים ט״ו 41); וְשָׁאוּל יָשַׁב שָׁם [בקורינתוס] שָׁנָה וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת דְּבַר אֱלֹהִים (מעשי השליחים י״ח 11-9); לזקני אפסוס הוא אמר, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים, יוֹמָם וָלַיְלָה, לֹא חָדַלְתִּי לְהוֹכִיחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּדְמָעוֹת (מעשי השליחים כ׳ 31); לטיטוס הוא כתב, הִשְׁאַרְתִּיךָ בִּכְרֵיתִים כְּדֵי שֶׁתְּסַדֵּר מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד לְסַדֵּר וּתְמַנֶּה זְקֵנִים בְּכָל עִיר (טיטוס א׳ 5. גם מעשי השליחים כ׳ 32-28; רומים ט״ז 19-17; פיליפים ג׳ 16-15; הראשונה לקורינתים ה׳; הראשונה לתסלוניקים ה׳ 22-12). הוא גם שירת קהילות מקומיות באמצעות אגרות, והוא ומלוויו סייעו גם בסיפוק צורכיהן של הקהילות בפועל. כאשר היו הקדושים בירושלים זקוקים לסיוע, קיבל הצוות של שאול תרומות למטרה זו מהקהילות המרוחקות (מעשי השליחים י״א 30-29; הראשונה לקורינתים ט״ז 3-1).

צוות השליחים כיום

הזמנים השתנו, וארגוני שירות חדשים קמו: ארגונים לתרגום המקרא, ארגוני חסד, ארגוני בישור מודרניים, וכדומה. כל זה טוב ויפה, ונכון לשנת 2010 - השנה שבה נכתב מסמך זה, ידוע לפי פרויקט "יהושע" של מרכז השליחות העולמי בארה״ב (joshuaproject.net) שבארבעים ואחד אחוזים בעולם טרם נשמעה הבשורה, וצוותי שליחים כמו זה של שאול עדיין נחוצים.

דבריו של ישוע לפני אלפיים שנה תקפים גם היום: הַקָּצִיר רַב, אֲבָל הַפּוֹעֲלִים מְעַטִּים. לָכֵן הִתְפַּלְּלוּ אֶל אֲדוֹן הַקָּצִיר שֶׁיִּשְׁלַח פּוֹעֲלִים לִקְצִירוֹ (מתי ט׳ 38-37).

מי ייתן ויקים האדון גברים ונשים חזקים, נועזים, חכמים ומוכשרים להמשיך את עבודת צוות השליחים ולשלוח אותו אל מְקוֹמוֹת אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לֶאֱזוֹרְכֶם (השנייה לקורינתים י׳ 16). אמן!

ד. הקהילה איננה ישראל, וישראל איננה הקהילה

הקהילה וישראל הן יישויות מובחנות. שאול הבדיל ביניהן בראשונה לקורינתים י׳ 32: אַל תִּהְיוּ מִכְשׁוֹל לֹא לַיְּהוּדִים וְלֹא לַיְּוָנִים וְלֹא לִקְהִלַּת אֱלֹהִים. יתירה מזו, ישנם הבדלים רבים בין הקהילה לישראל שאי אפשר ליישבם. להלן רק קומץ מהם:

ישראל היא עם אלוהים בלידה טבעית, והקהילה היא עם אלוהים בלידה רוחנית.

בישראל ייוושעו רק המאמינים בישוע ואילו בקהילה כולם ייוושעו.

תחת ברית התורה, כל הכוהנים היו גברים משבט לוי וצאצאי אהרון; אך תחת הברית החדשה, כל המאמינים – יהודים מכל שבט, גויים, גברים ונשים – הם כוהנים (הראשונה לפטרוס ב׳ 5, 9; התגלות א׳ 6, ה׳ 10); וישוע, כוהננו הגדול, הוא משבט יהודה (מיכה ה׳ 1; מתי ב׳ 6).

תחת ברית התורה נדרשו בני ישראל לעבוד את ה׳ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר (דברים ט״ז 16). ראשית בשילה (יהושע י״ח 1 עם שופטים כ״א 19; שמואל א׳ א׳ 3) ומאוחר יותר בבית המקדש בירושלים (מלכים א׳ ח׳; דברי הימים ב׳ ב׳ 3). לעומת זאת תחת הברית החדשה, נדרשים המאמינים להשתחוות רק ב״מקום״ והוא בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת (יוחנן ד׳ 24-20).

שנים עשר הבדלים כאלה רשומים בחיבורו של המחבר, המשיחי ותורת משה, חלק א׳: ביטול התורה, באתר אינטרנט בכתובת www.biblestudyproject.org/christian-and-law-of-moses1-abolition-of-messianic.htm.

באשר לפסוקים המראים לכאורה שישראל תחת הנהגת משה הייתה הקהילה או שהקהילה היא כעת ישראל, מבט קרוב יותר מראה אחרת. לדוגמה, ישראל תחת הנהגת משה היא קְהִלָּה בַּמִּדְבָּר[12] (מעשי השליחים ז׳ 38).להלן ההגדרה של המילה Ecclesia (אקלסיה, המילה היוונית ל״קהילה״) לפי המילון המקראי של סמיט: ״המשמעות המקורית של המילה היוונית Ecclesia היא קהל שנקרא על ידי שופט שלום או על ידי סמכות חוקית״. ״הסמכות החוקית״ שקראה לישראל מבין הגויים ולגוף המאמינים מהמערכת העולמית, היא אותה הסמכות, כלומר האדון. אולם בני ישראל במדבר היו קהל בזכות לידה טבעית ובשל מיקום פיזי, וגוף המשיח הוא קהל בזכות קריאתו וארגונו של הרוח. באשר לטענה שיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֵאלֹהִים[13] (גלטים ו׳ 16) היא הקהילה, ד"ר ס. לואיס ג׳והנסון, פרופסור לשעבר ליוונית ולפרשנות הברית החדשה בסמינר התיאולוגי דאלאס, עושה את ההבחנה הבאה: ״ההשקפה הסבירה במידה הפחותה ביותר מבין כמה אפשרויות היא ההשקפה ש'ישראל אשר לאלוהים' היא הקהילה״.[x] מבחינה דקדוקית ומבחינת ההקשר, ההסבר הטוב ביותר הוא שיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֵאלֹהִים מתייחס לבני ישראל של אלוהים בזכות אמונתם בישוע. אפשר לחקור דוגמאות אלו ורבות אחרות לעומק יותר בחיבוריי המקוונים, The Universal Church (הקהילה הכלל עולמית), Who Is Israel? Who Are the Jews? (מי היא ישראל? מי הם היהודים?) ו-Replacement Theology (התיאולוגיה החלופית), באמצעות הקישור הבא: www.BibleStudyProject.org.

ישראל והקהילה הן עמים מובחנים של אלוהים. בלבול ביניהן מוביל לפירוש שגוי של פסוקים רבים בכתובים (השנייה לטימותיאוס ב׳ 15). אלוהים שם כל אחת מהן בנתיב שונה, אך הנתיבים יתמזגו לגמרי במלכות, שבה נדון עוד מעט.

11. אירועי העתיד

העולם לא ימשיך עוד לזמן רב במצבו הנוכחי האומלל ומלא החטא, העולם וכל החיים עלי אדמות לא יושמדו כליל באיזה אסון טבע או ביד אדם. לאלוהים יש תכנית לעתיד שתהווה תקווה לנושעים, אזהרה לבלתי-נושעים ועדות לצדקו וחסדו לכל.

א. ההילקחות

ברגע שגוף המשיח יגיע למלואו (רומים י״א 25), יקים אלוהים את אשר מתו בהיותם שייכים למשיח ויסיר אותם ואת הנשארים בחיים השייכים לגוף המשיח מן הארץ אל נוכחותו בשמיים באירוע המכונה ההילקחות (הראשונה לקורינתים ט״ו 57-12; הראשונה לתסלוניקים ד׳ 18-13); וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן (הראשונה לתסלוניקים ד׳ 17). רק אלה שבַּמָּשִׁיחַ ייכללו (הראשונה לתסלוניקים ד׳ 16). קדושי תקופת התנ״ך ואלה שנושעו במשך הצרה הגדולה יוקמו בתחילת עידן המשיח (ישעיהו כ״ו 19; דניאל י״ב 2). ההילקחות תתרחש בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן, שבו גופנו, שכעת חלש ונתון למחלות, מוות ורקב, יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְאַלְמָוֶת (הראשונה לקורינתים ט״ו 54-52). גופנו, המתאים כעת לחיים על כדור הארץ המקולל, יותאם לחיי נצח בתפארות השמיים בנוכחות אלוהינו הקדוש.

ב. הצרה הגדולה

תיאור

תקופה בת שבע שנים המכונה בשם 'הצרה הגדולה' תתחיל אחרי הילקחות הקהילה (דניאל ט׳ 27; מתי כ״ד 21), אך לאו דווקא מייד אחריה. זו תהיה תקופה של מלחמה, הרס ואסון תחת ידו של אלוהים ובאמצעות האדם כפי שהעולם טרם ראה, וזאת מכיוון שאלוהים שמר את תקופת המשפט הנוראה הזאת לאלה שסירבו לקבלו (השנייה לתסלוניקים ב׳ 13-8). הקהילה שנלקחה תהיה בטוחה עם המשיח בשמיים (הראשונה לתסלוניקים א׳ 10, ה׳ 9-2; התגלות ג׳ 10) שם יקבל כל קדוש את שכרו לפי המעשים שעשה בעת היותו בגוף (רומים י״ד 12-10; הראשונה לקורינתים ג׳ 15-11; השנייה לקורינתים ה׳ 10), ושם הקהילה, כלת המשיח, תינשא לו (התגלות י״ט 8-6).

צורר המשיח, אדם שנתון כולו לרצון השטן, יעלה לגדולה בין העמים (השנייה לתסלוניקים ב׳ 3-1); וישראל, החרֵדה מהכחדתה בידי העמים הערוכים נגדה, תחתום איתו על ברית הגנה, אירוע שיציין את תחילת הצרה הגדולה. לאחר שלוש וחצי שנים, יפר צורר המשיח את הברית: הוא יישב בבית המקדש בירושלים, יכריז על עצמו כאלוהים, ידרוש מהיהודים לסגוד לו, ויאסוף את צבאות העולם כדי להכחיד אותם (דניאל ט׳ 27; מתי כ״ד 16-15; השנייה לתסלוניקים ב׳ 4-3; התגלות י״א 2-1; התגלות י״ב 15-13).

מטרותיו של אלוהים לצרה הגדולה

אלוהים אינו שופט לעולם בלי תוצאה מתבקשת. הצרה הגדולה תשרת את שלוש המטרות הגדולות הבאות:

1. באמצעות תקופה זו, תקופת ״צרת יעקב״ (ירמיהו ל׳ 7), ישבור אלוהים את התנגדותה של ישראל למשיחה, כך שכל היהודים החיים בסוף שבע השנים יקבלו אותו וייוושעו (ישעיהו כ״ח 28-14; יחזקאל כ׳ 38-33; זכריה י״ג 1; מתי כ״ג 39; רומים י״א 26).

2. הוא יביא המון רב מכל עמי העולם לידי אמונה מושיעה (התגלות ז׳ 4-1, 17-9).

3. הוא ישמיד את המערכת העולמית הרשעית ואת כל המסרבים לקבל את המשיח כמושיע (ישעיהו י״ג 9, כ״ד 20-19; זכריה י״ב 9-2; התגלות י״ז 1, י״ח 2, י״ט 2).

כשתיוושע ישראל, ישוב המשיח אל הארץ (הושע ה׳ 15; מתי כ״ג 39-37) והקהילה בעקבותיו (רומים י״א 27-26; יהודה א׳ 15-14). הוא יביס את אויבי ישראל (התגלות י״ט 21-11), יאסור את השטן למשך אלף שנה בתהום, ויקים את מלכותו בת אלף השנים עלי אדמות (התגלות כ׳ 3-1, 5, 7).

ג. עידן המשיח או מלכות אלף השנים

האדם וממשלותיו, בלי אלוהים, המיטו אסון על כדור הארץ ואומללות עצומה ורבה לאנושות כולה. במלכות אלף השנים ימשול האדון על הארץ מכסא מלכותו בירושלים, ומָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו י״א 9). ראו גם מזמור ב׳ 8-6; ישעיהו ט׳ 6-5; לוקס א׳ 33-30.

אלוהים יקים את כל קדושי התנ״ך וכל קדושי הצרה הגדולה שמתו על קידוש האמונה (ישעיהו כ״ו 19; דניאל י״ב 2), יעצב מחדש את כדור הארץ להיות מקסים ונפלא (ישעיהו ב׳ 4, י״א 9-6, ל״ה 2-1, ס״ה 17, 20); ויתחיל משתה חתונת השה והקהילה, שהיא כלתו (התגלות י״ט 9).

הקהילה ששבה וקדושי הצרה שקמו ימלכו עם המשיח על העולם (התגלות כ׳ 4), דוד המלך ימלוך על ישראל, ושנים עשר השליחים ימשלו תחתיו על שנים עשר שבטי ישראל (יחזקאל ל״ד 24-23; ירמיהו ל׳ 9; מתי י״ט 28; לוקס כ״ב 30-28). כל הברכות הארציות שהובטחו לישראל בברית תתגשמנה. אלוהים יקבץ את כל בני ישראל מכל אומה אל ארצם המובטחת, שם יחיו בתוך גבולותיה המלאים ברוב שלום ועונג, וישראל תהיה עליונה על כל גויי הארץ (דברים ט״ו 6, כ״ח 1, 13, ל׳ 5; ישעיהו י״א 12-11, ס״א 6; מרקוס י״ג 27). כל בני ישראל הנולדים במלכות יבואו לאמונה במשיח וייוושעו (ישעיהו מ״ד 5, מ״ה 17; ירמיהו כ״ד 7, ל״א 33-32, נ׳ 20-19; יחזקאל י״א 20-19, ל״ו 27-25), ישראל תהיה לגל המשרתים הראשון של המשיח לעולם (זכריה ח׳ 23-20), והיא והקהילה תהיינה כוהני אלוהים לתושבי המלכות (שמות י״ט 6; הראשונה לפטרוס ב׳ 9; התגלות א׳ 6, ה׳ 10). הגויים המשולים לכבשים, אשר נתנו מקלט וסיפקו את צרכי בני ישראל הנרדפים בזמן הצרה, יוושעו וייכנסו אל המלכות (מתי כ״ה 40-31). כל הגויים הנולדים במלכות יוכלו לקבל ישועה (ישעיהו ס״ה 20); וכל אומות העולם (זכריה י״ד 19-17) והנושעים בכל הזמנים יעבדו את המלך בבית המקדש שזה עתה הוקם בעיר הקודש ירושלים (ישעיהו ב׳ 4-2; יחזקאל מ׳ 1– מ״ו 24).

בתום אלף השנים יותר השטן מהתהום ויעורר מרד כלל-עולמי אחרון נגד האדון בניסיון הסופי להורגו, לגזול את כסא המלכות של האדון ולמנוע את הקץ הנצחי שלו באגם האש. הוא יניע צבאות של גויים בלתי-נושעים, וּמִסְפָּרָם כְּחוֹל הַיָּם. הם יפלשו לישראל של מלכות אלף השנים וישימו מצור על ירושלים, מקום מושבו של האדון; ויָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת אֱלֹהִים וְאָכְלָה אוֹתָם (התגלות כ׳ 9-7).

ד. המשפט הנצחי

כל המלאכים הקדושים יישארו בנוכחות אלוהים לנצח נצחים (עברים י״ב 22), אך השטן ומלאכיו יושלכו לאגם האש אשר תבער לעולם (מתי כ״ה 41; התגלות י״ט 21-11, כ׳ 2-1, 10).

באשר לאנושות, נִּגְזַר עַל בְּנֵי אָדָם לָמוּת פַּעַם אַחַת וְאַחֲרֵי כֵן הַמִּשְׁפָּט (עברים ט׳ 27). אין הכחדה של הפרט. אין כל מיזוג פנתאיסטי אל שאר היקום. אין גלגול נשמות. אין כל קארמה שתביא לידי שלמות. מי יוכל אי פעם להשיג אותה?

בזכות מותו על הצלב כקורבן תמורה, מעמדו החוקי של המשיח כצדיק מושלם נזקף לזכותו של המאמין מיד כשהוא מאמין (רומים ה׳ 21; השנייה לקורינתים ה׳ 21). מסיבה זו, יבורכו הנושעים מכל הזמנים ליהנות מחיי נצח בנוכחות אלוהים; ואילו הלא-נושעים מכל הזמנים יישפטו בסוף מלכות אלף השנים על ידי הבן, במשפט הכס הלבן הגדול ובו תיקבע חומרת העונש הנצחי אותו הם יסבלו באגם האש (דניאל י״ב 2; יוחנן ה׳ 22; התגלות י״ט 20, כ׳ 5, 15-10).

ה. הנצח

לאחר משפט הרשעים, יברא אלוהים שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, כִּי הַשָּׁמַיִם הָרִאשׁוֹנִים וְהָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עָבְרוּ (התגלות כ״א 1); כל המלאכים הקדושים וכל הקדושים מכל הזמנים ישכנו לעולם בנוכחות האב, הבן ורוח הקודש בירושלים החדשה, אשר תרד מן השמים לנוח על הארץ החדשה (עברים י״ב 23-22; התגלות כ״א 1 – כ״ב 5).

אמן סלה!

מדריך לתורת כתבי הקודש

ฉ נורמן מנזון 2010, ארה״ב.

תוקן ב- 2015. כל הזכויות שמורות.

~

[1] לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה׳: אלוהים מאתגר את שומעיו לשקול את נימוקיו בצורה הגיונית ולהיווכח (הערת מתרגם).

[2] תרגום חופשי

[3] תרגום דעליטש

[4] תרגום דעליטש

[5] פרשן גורדון: הֵילֵל – הָלֹל = זָרֹחַ (הערת המתרגם).

[6] תרגום חופשי; תרגום דעליטש: שַׂר מֶמְשֶׁלֶת הָאֲוִיר.

[7]    זבול = בית מפואר, השווה מלכים א׳ ח׳ 13 (הערת מתרגם).

[8]    לפי התרגום החדש: וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים. לפי תרגום מרגוליות: וּגְאוֹן הַחַיִּים.

[9]    תרגום דעליטש; בתרגום החדש כתוב ״וְאֵין רְפוּאָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהֵרָפֵא״: אפשר להשתמש במילה היוונית sozo במובן הכללי של רפואה, אבל ההקשר נוגע למשמעותו הספציפית של ״להיוושע״, כפי שנמצא ברוב התרגומים (הערת המתרגם).

[10] מונחים שונים בפסקה זו נלקחו מתרגום דעליטש או תורגמו באופן חופשי במקרה שלא תאמו את נוסח המחבר והיוונית (הערת המתרגם).

[11] המשימה שישוע הטיל על תלמידיו בפסוקים האחרונים של בשורת מתי (הערת המתרגם).

[12] תרגום מרגוליות

[13] תרגום דעליטש

~

[i] הספר הטוב ביותר לדעתי בנושא העתיד הוא ״פעמי המשיח״ מאת ד״ר ארנולד ג׳ פרוכטנבאום, שהוא חונכי בדבר ה׳. ניתן להשיג את הספר בעברית מקרן אחוה משיחית או באנגלית תחת השם The Footsteps of the Messiah, בעותק מודפס או בפורמט אלקטרוני באתר www.ariel.org או בדואר: Ariel Ministries, P.O. Box 792507, San Antonio, TX 78279-2509, USA.

[ii] ד"ר הרברט נילסון מאוניברסיטת לונד בשבדיה. מצוטט אצל Why We Believe in Creation: Part III – "The Fossil Record", Winkey Pratney (Pretty Good Printing, Last Days Ministries, Lindale, TX., 1984), 1.

[iii] Dr. Charles Ryrie, Basic Theology (Chicago: Moody Press, 1981), 41.

[iv] הערה לראשונה ליוחנן ד' 8 אצל Jamieson, Fausset and Brown, Commentary on the Whole Bible.

[v] Dr.Chafer Louis Sperry, Systematic Theology, Volume 1, 245.

[vi] Dr. Arnold G. Fruchtenbaum, Radio Manuscript #63: The Deity of the Messiah. San Antonio: Ariel Ministries Press, 12.

[vii] Dr. Ryrie, Charles Caldwell, The Ryrie Study Bible. Chicago: Moody, 1978.

[viii] Dr. Arnold G Fruchtenbaum, Radio Manuscript # 186, "The Seven Days of Creation", San Antonio: Ariel Ministries Press, 14-15.

[ix] Dr. Arnold G. Fruchtenbaum, Messianic Bible Study 106: The Local Church, 5. San Antonio: Ariel Ministries Press.

[x] Toussaint and Dyer, Pentecost Essays, "Paul and 'The Israel of God': An Exegetical and Eschatological Case-Study" by S. Lewis Johnson, 181-182.

 

~
 

email study
to a friend

About the author

Bookmark and Share
social networking
and email

MAILING LIST
If you'd like to be informed of future studies, please write
me at BibleStudyProject @ hawaiiantel . net.
When email, remove the spaces.
LINKING TO A BSP PAGE
Please feel free to link to the Site Map, to
www.BibleStudyProject.org, to this or any other
page. It would be nice to hear from you if you do.

Norman Manzon is a Bible teacher in Hawaii and may be reached
at BibleStudyProject @ hawaiiantel . net.
When email, remove the spaces.





DONATE
Thank you!